|
|
Page:8
ברח עמי מפני הגשם הכבד שבא ממערב , מה ? ער הטוב ? בחשך ימי ומי היה עוד מלבדנו מי בא אלינו ללחם שחור וךבש מי בא לשחק ל ? ד תנור הנפק החדש ל ? ד חמך . בעזובת הקיץ ריח הגשם ומגע החמרה וטעם המים שנקוו בעלי המנךךינה וקול מכות הגשם בחלונות , ומךאה השדות בגשם אני זוכר אותך וכמו עור את המךאות אשכח את הליחות , הזקדונות יכבו כמו עשרות שנות למוד ואת הבהרות ?> על ק יך עד הפטמה המלה , "חמרה" החוזרת פעמיים בשיר הזה ( ועוד כמה וכמה פעמים בשירים אחרים על פרדס חנה , ( אינה נוגעת במושג הזיכרון שהדובר מצביע על חלקיותו או על היותו מועד לשכחה . היא נוכחת בשיר בוודאות המבליחה מבעד למחסומי המרחק . היא האימהות המקיפה את האם הפרטית . לאמיתו של דבר , לאור זקוק למחווה שירית סבוכה למדי כדי לבנות את ממד הזיכרון המיוחד , החי , הכרוך באם : הוא מקפיד להבדיל אותה מזיכרון המראות והריחות והוא מוביל את המשפט שבסיום השיר אל השתנקות פתאומית ( Aposiopesis ) לאחר המלה , "פטמה" הבאה ליצור ספירה של שתיקה שאל תוכה נוצק המטען הרגשי הכרוך באם . בשתיקה הזאת מתרחש הזיכרון החי , הכמוס , הנבדל מזיכרון החושים . לא במקרה המלה שבה מתרחשת ההשתנקות הפתאומית היא המלה . "פטמה" לא רק הרגש הגואה מחולל את השתיקה , אלא העולם העולה באוב בעקבות המלה , "פטמה" המחשבה על היניקה , על זיקות משמעות הקודמות לכל דיבור , על השקט המתחולל כשתינוק יונק . ביחס לאדמה האדומה של הילדות במושבה מתפוגג כל ספק : זו אדמה שאינה " . "זרה ההכרזה : "אני אחזו / לאדמה ממנה / באתי אדמת / החמךה , "אדמהה היא בבחינת שבועה , ודאות , אמונה וידיעה . האדמה האדומה באה לסמן את מרכז הלשון ; את הגרעין שלא ניתן לפצלו , העשוי מן ההברה "דם" הגדלה ל"אדם" . "אדמה"ול ומ"אדומה" חוזר הדיבור אל . "דם"ה יש טעם להדגיש זאת בפתח הספר הזה העוסק כולו בדיבור על יצירת יצחק לאור . רבים מן הכותבים נדרשו להערה כלשהי בדבר איכותה המנתחת של יצירת לאור ; בדבר מודעותה המתמדת , המרעננת בכל רגע את עצמה ואת תודעת הקורא באיזו מכת ערנות : אין היא מניחה לך לשקוע באיזו ודאות בדבר תקפותו ואופיו של השיח שלה .
|
|
|