|
|
Page:13
החוצבימה האמיתי . אצל שניהם המוות לא באמת נגיש . בקט עוסק במוות , לש אותו , מעצב אותו וחי איתו במרבית יצירותיו . אצל בקט ואצל לוין יש מתים שממשיכים לחיות על הבמה , כמו הילדים במערכה האחרונה של הילד חולם , או ההולכת הכפייתית בפסיעות מאת בקט . לוין ביטא את האימה מפני הסוף עוד בבחרותו , ולא רק כשידע על מחלתו ועל מותו הקרב , וכעס על כך מאוד . מחלה , גסיסה ומוות , או כמעט מוות , מסמנים לשניהם את משמעות החיים : אם לדרך עצמה ולא להגעה למטרה מותר להיחשב , "רוחנית" אזי שניהם היו דתיים . בספר זה ערוכים מאמרים שנבחרו מתוך הרצאות ביום עיון לזכר חנוך לוין , שנערך במארס , 2000 בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב . המאמר הפותח חלום" , שהתפורר לעפר : על האמנות שהכזיבה בהילד חולם" מאת דוד הד , מוקדש לגיבורה האמיתית והחולה הסופנית של המחזה , האמנות , ולמאבקה ההרואי של האמנות המשלה את עצמה בפנטזיה של חיוניות . הילד חולם עשוי להיחשב מחזה שאומנם איננו מחזה שואה למהדרין , אך ודאי שהוא בוחן את מסנני השואה המצומדים לנפש הישראלית . הד טוען , שאף כי הילד חולם עוסק בנושאים של ילדות , חלום , אכזריות ומוות , הגיבורה האמיתית של המחזה היא האמנות . בניגוד לחלומותיהם של ילדים , שראשוניות חוויותיהם מעניקה להם תום ואותנטיות , הפנטזיה של המבוגרים , המבוטאת באמנות , נידונה לכישלון . עצם העיבוד של התנסות ראשונית באופן אסתטי כרוך בזיוף , בפאתטיות של אשליית גאולה באמצעות היופי . הניסיון לעצב את החיים כיצירת אמנות , להקפיאם במסגרת של תמונת "טבע , "דומם טומן בחובו כבר בתמונה הראשונה במחזה את הריקבון ואת המוות הבלתי נמנע . לוין מצליף ביכולתו שלו עצמו לבטא כאופן "אמנותי" גם את עצם כפירתו בכוחם של השירה ושל התיאטרון . הבטלן , בתמונה המרכזית , מגיב על מעשה המשורר הקורע את שיריו : "זה דרמטי מדי , מיותר , לא . "נחוץ זהבה כספי כותבת על הילדותי והילדי בדרמה של לוין , וחלק מדוגמאותיה לקוח מהילד חולם . לטענת כספי , הילדי הוא מטאפורה למצב ראשוני , והדרכים בהן נחשף ה"ילדי" משקפות שינויים עיקריים בהתפתחות הביוגרפית של "האני הפואטי" הלויני . למעט מבוגרים מתיילדים , ילדים אינם מופיעים במחזותיו של לוין עד שנות ה , 80 ומאז ואילך מעמיד לוין את דמויות ילדיו במצבי סבל , מלחמה ומוות , בלי לוותר על מייצגי הילדות המקובלים . כך הוא כופה מודעות כלפי תפישת הילדות המקובלת . במחזות המאוחרים בולטת מגמה להחזיר את הילד המזוכך אל תוך המבוגר , במקביל לדמויות החוזרות להוריהן לפני מותן .
|
|