|
|
Page:12
הוא החוצבימה . אותה הילה שחורה העוטפת בימה של כל הצגה והצגה , ומשם ולשם , כרחם קבר , כהעצמה של המעבר , נכנסות הדמויות ויוצאות . מי שיישא עיניו לחוצבימה במחזותיהם של לוין ושל בקט , יגלה שמקור המשמעות הבימתית הוא נעדר נוכח , אולם לא סתם נעדר , שכן הוא על הבמה . כך גם המוות , הנעדר הנוכח , שאין להבינו . "כאן"מ במחזותיו של חנוך לוין יש מיתות רבות וכך אף בתשעה עשר המחזות בתיאטרונו של בקט . המוות הוא ללא ספק נושא שולט וחי ביצירות של שניהם , אם כשלעצמו כ"הדבר המשמעותי , "היחיד לפי אלבר קאמי , ואם כסמן המשמעות של כל החיים שלפניו . אפילו קריאת רשימת שמות המחזות מקנה מושג ראשוני על פואטיקת המוות של לוין , בבחינת וריאציות על מיתה לאין קץ : הלוויה חורפית , הוצאה להורג 0 " , ורי איוב , הנשים האבודות מסרויה , כולם רוצים לחיות , מלאכת החיים , פעורי פה , כריתת ראש , האיש עם הסכין באמצע , חרד ומבוהל , ההולכים בחושך , רצח , מתאבל ללא קץ , עווית והתפתלות , אשכבה . השאלה כיצד בדיוק מתים בכל מחזה ומחזה של לוין היא נושא לעיון נפרד , אך קל להבחין בין שני סוגי מיתה : זו הסתמית , וזו המעוררת פליאה טמירה . סולומון גריפ , גיבור מחזהו הראשון ( 1969 ) של לוין , מת בתמונה שלפני האחרונה , ובלית ברירה מגשים בתיאטרון כמו בחיים את שנגזר עליו מרגע לידתו . לוין מימש בו משהו מ "הן יולדות בכריעה מעל לקבר" הידוע ממחכים לגודו . לקראת מותו ראה לוין במוות השפלה גדולה . הליצן הפאתטי מסיים את 0 " ורי איוב רגע לפני מותו המעוצב של איוב כמו מותו של ישוע המשיח י "עכשיו רק הוא לבד , לבד , עטוף כמו כוהן גדול בכותונת הפשוטה של סוד מותו , אשר בבוא היום , איש בתורו , גם אנו נתעטף . "בה בהנאחזים מוצאים קונסטנטין ומיכאל עץ " חי , רתוק היטב לאדמה בשורשים חיים" ומעדיפים אותו על המזבח , " ההוא היה אבן . "מתה רמז לויני מובהק זה לעץ ולאבן במחכים לגורו הוא ברור . העץ הידוע כל כך בתולדות התיאטרון מופיע גם באשכבה , בשלכת ובצבעים שונים , סוריאליסטיים וטבעיים , אזכור יפהפה לבקט ) . רוני תורן , תפאורן שעבד עם לוין , הציב עץ חוצבימתי למחצה בהפקת הרומנסיקאים , שביים מיכה לבינסון . ( בסיום המעמד בהנאחזים בוחר קונסטנטין להתאבד , בדומה לדידי וגוגו של בקט , שרק שיחקו ברעיון זה . מיכאל מזכיר את הילד המלאכי , שליחו של גודו במחזה של בקט . בקט מרפה בדרך כלל מגיבוריו רגע לפני מותם , מניח להם למות לבד , ב"חוץ" של חללם הפנימי , מתוך צנעה והתחשבות , כי המוות הוא סף סוד , שעל פי רוב המחזאי אינו חוצה אותו . לוין , לעומתו , דווקא מראה תכופות מוות על הבימה עצמה . אך מבחינת הקהל פנימיותן של הדמויות היא
|
|