|
|
Page:12
מכירים במדינת ישראל . כמותם סברו השיעים לפני שנפוצה תורתו המהפכנית של ח'ומיני , שכינונה של מדינה אסלאמית קשור אך ורק לשיבתו של האמאם השנים עשר . ח'ומיני הפך את התפיסה הזאת על פיה , ובמקומה כונן את עקרון הולאיתי י פקיה , כלומר שלטון חכם ההלכה , הפרשן העליון של חוקי הקוראן . החלום הפך עד מהרה לסיוט . אלפי מהפכנים מרקסיסטים , חילונים , לאומיים , שלא דבקו בקו של ח'ומיני , חוסלו . המאבק לרפורמה שהוביל הנשיא מוחמד ח'אתמי ייכנס להיסטוריה כניסיון אחרון להציל את הדמוקרטיה האסלאמית שהייתה חלומם המקורי של המהפכנים . ב 1997 נתנו הצעירים את אמונם בח'אתמי . הנשיא התיר לפרסם ספרים ועיתונים שהיו אסורים עד אז , והרחיב את החירויות בחיים הפרטיים , שלא היו מוכרות למי שנולד אחרי המהפכה . החלה לצוץ אז תקווה שאכן ניתן לערוך שינויים במדינה האסלאמית , והפוליטיקה חזרה להלהיב את הצעירים . היא הפכה נושא לשיחה של בני המשפחה , החלו לקנות עיתונים יומיים , והצעירים בחרו ושכנעו את הוריהם לבחור בח'אתמי . אך עוד לפני שהספיקו להבין את משקל קולם , הם נאלצו לגלות שלבחירתם לא הייתה כל השפעה על הרפובליקה האסלאמית . השלטון התיאוקרטי ביטל כל צעד שנקט ח'אתמי לקראת ביסוס של דמוקרטיה ותגובותיו המהוססות הביכו את האיראנים . הם הגיעו למסקנה שמולה נשאר תמיד מולה , ואין לתת בו אמון . תרבוש לבן נשאר תרבוש לבן , הם אומרים . התקווה נמוגה . הרפורמיסטים הפעילים עסקו במאבק התחפרות נגד השמרנים , ולא נתנו תחילה את דעתם להתנכרות הבלתי צפויה של בוחריהם . המשטר היטיב להגיב בעורמה . 674 אינטלקטואלים ופרלמנטרים לשעבר פנו במכתב פתוח לאומה שבו היה כתוב בין השאר : "תחילה זרעו אכזבה , וכאשר החל הזרע לנבוט ואנשים החליטו לוותר והתנתקו מהפוליטיקה , יצרו מדינת משטרה , עצרו את מנהיגי הסטודנטים וחסמו כל . "מחאה מעולם לא היה מרחק גדול כל כך כמו זה שקיים היום בין המדינה האסלאמית לבין אזרחיה . חלק מהאיראנים לא הכיר אף פעם בלגיטימיות של הרפובליקה האסלאמית , וחי בגלות פנימית
|
|