|
|
Page:11
מה היה , מה הרגשתי , קשה לתאר . קיוויתי להרגיש יותר , שיהיה זה מעין שיא בחיי , מקור משמעות , התחברות לשורשים . ולא כך היה . הרגשות חמקו בהעדר המלים . והנה השיר הזה - דומה ואיננו דומה . לאה גולדברג אומרת את חוויותיי בשבילי . שולחת אותי פנימה , אל זיכרונותיי , געגועיי . האם זה מה שמגדיר שיר טובן כל השבוע האחרון אני מהלכת כשספרי השירה של לאה גולדברג בתיקי . חלקם ספרונים קטנים ומרופטים , שעשרות ואולי מאות ידיים דיפדפו בהם ; סטודנטים סימנו בהם את מקצבי השיר ואת הברותיו , הדגישו את משפטי המפתח שבהקדמה , רשמו את הערותיהם . בעבר לא אהבתי לקרוא בספרים משומשים , אבל הפעם קוסם לי הדבר . כאילו אנשים רבים שותפים לקריאה המפעימה אותי , וצלליהם לידי . אני חוככת בדעתי אם לגשת לחנות ספרים ולקנות את "כל כתבי לאה גולדברג" שיהיו שלי , אבל צר לי לוותר על מגע הדפים האנושיים של ספריית ההשאלה בין אצבעותיי . בכרכים הישנים שבידי מככבים שניים : מוות ובדידות . איך זה שלאה גולדברג , כשהייתה בגילי , הרגישה זקנה וראתה לנגד עיניה כל הזמן את סוף החיים ואת המוות , ואילו אני מרגישה את עצמי צעירה כמו פעם , ועושה המון תכניות לעתיד ? אולי הילדים הם ששומרים על צעירותי . אולי המחלה היא שהשפיעה עליה . פתאום , בבוקר אחד השבוע - הבדידות . יום אפור ורוח מזרחית צוננת . עשר דקות לפני שמונה , ואני כבר בצומת הפונה העירה , שואלת את עצמי לאן . לאוניברסיטה אין לי מה למהר , איש איננו מגיע כל כך מוקדם , ובכלל שביתה היום . לשוב הביתה אין לי חשק , קר בבית , ההסקה איננה מופעלת בבקרים . אלך לבית קפה ואשב לשתות ספל קפה הפוך . יש מקום בנחלת שבעה , חנות קטנה שהפכה למסעדונת , שנערות ארוכות שיער פותחות השכם בבוקר , מכינות קפה בחיוך מנומנם . אפשר לשבת בפינה , ליד התנור , על הכיסא המרופד , ולהתבונן באנשים הממהרים בחוץ ; הרוח פורעת את שערם , ושולחת את מעיליהם לכל עבר ככנפיים . נעים שם לבד . אבל לא עצרתי בעיר , אלא המשכתי להר הצופים , למשרדי הפונה אל נוף המדבר , וכל הדרך חשבתי רק על שלוש מלים שאכתוב ביומן לאה גולדברג : " ופתאום בבוקר . "הבדידות זו יכולה אולי להיות התחלה של שיר . אף פעם לא כתבתי שירה . אם לכתוב , הרי משאלתי הגדולה ביותר היא לכתוב פעם רומאן . ועוד לא הספקתי . ופתאום בבוקר הבדידות . הרוח שורקת ומטרידה את המתים שכבר קבורים בהרים הקירחים האלה , ואת אלה שימותו בקרוב . כולנו . זו בדידות ששום דבר איננו יכול להפיג אותה . לכל היותר אפשר להסיח ממנה את הדעת לזמן מה . בפעם האחרונה הרגשתי אותה באביב , כשירדתי מוקדם בבוקר בסימטה אחת בעיך כרם , וריח משכר של יסמין המם אותי לפתע . חשתי רצון עז לחלק עם מישהו את החוויה בו ברגע , ושירגיש בדיוק כמוני . משהו אנוכי לגמרי : שיהיה אדם אתי , ולא שאהיה אני אתו . מי - לא חשוב . ידעתי , כמו שאני יודעת הבוקר , שאין אדם בעולם שיוכל למלא את המשאלה הזו במלואה . לא בגלל אלה שמתו ואלה שגרים רחוק ואלה שעוד לא הכרתי - אלא מפני שאדם נידון לחיות בבדידותו , ואין ממנה מנוס . כאילו היה לי פעם דבר , ואבד לעד . אולי זה הגעגוע אל הבלתי מושג , אל השלמות של
|
|