|
|
Page:13
נפגשים באותו מקום ובאותו זמן ומרוחקים מרחק שווה מן הקורא . ההיסטוריה מוצגת אפוא כהווה מתמיד , ועל כן כמרחב שניתן לנוע בו לכל כיוון . היפוך זה של זמן למרחב אינו רק תכונה בתחום המבנה הפורמאלי . לדעת צורן , גם האידיאולוגיות של המאנים השונים , חרף ההבדלים שביניהן , עומדות כולן על היפוך דומה . מושג הזהות הלאומית , שבהגדרתו ה"רשמית" הוא פונקציה של מסורת ולכן של זמן , מומר אצל המאנים השונים בדרכים שונות לפונקציה מרחבית . הזהות אינה נקבעת עוד מכוח העבר אלא מכוחה של הסביבה . הרומאן אינו מציג אפוא תודעה היסטורית או זיכרון היסטורי , וגם הדמויות שבו מצויות למעשה במאבק נגד אותו סוג של תודעה . התחושה ההיסטורית שהספר מציג מעוגנת במקום שונה לחלוטין : לא בתודעה ובזיכרון , אלא במרחב . עיצוב המקומות הפיסיים , בעיקר הנופים והמבנים של ירושלים , הוא המאגר החי ביותר של זיכרון היסטורי שהרומאן מציג . כך אפוא בצד ה"החללה" של הזמן ההיסטורי , מקבל המרחב הפיסי פונקציות של אגירת הזמן וסימונו . מאמרו של צורן מסתיים בדיון בדיאלוג , בעצם במונודיאלוג , שמקיים אברהם ב' יהושע עם אביו המנוח , יעקב יהושע , שחקר את עברה של ירושלים וחלק ניכר מפרקי מד מאני מסתמכים על מחקריו . מצד אחד מבטא מד מאני את ההכרה בחוב כלפי האב , אך מצד שני הוא מבטא את חילוקי הדעות עמו באשר למשמעות הערכית של אגירת ההיסטוריה , שבהם תופס אברהם יהושע , בניגוד לאביו , יעקב יהושע , עמדה אנטי נוסטאלגיה מעיקרה . עמדה אנטי נוסטאלגית זו אינה מוכנה ליחס לאירועי העבר ערכיות רק מפני שהם עבר . האמביוולנטיות של יהושע כלפי עמדותיו של האב מסבירה את עמדתו הדו ערכית של הרומאן כלפי ההיסטוריה : הנטיה להתעסק בחומרי העבר יחד עם שלילת הפרספקטיבה של הזיכרון , שיש בה משום סרוב להעניק לעבר מעמד מיוחד ונבדל מזה של ההווה . במבנה ההפוך של מד מאני רואה אריאל הירשפלד היפוךראי או אץורסיה שלמה של תהליך הקריאה ; היפוך המשקף היפוכים נוספים בכל ממדיו של הטקסט : הדיאלוג , התנועה במרחב ומבנה המשפטים . מבנה זה קשור לדעתו במגע המתקיים בדיאלוגים החצויים של הרומאן , בין הדובר לבין ישות אותוריטאטיבית ( הורית ) הנתפסת בעיני הדובר כהעדר . טרם בירורה של זיקה זו בין האינוורסיה לבין המגע עם ההורה הנעדר , בונה הירשפלד הקבלה בין תופעת האינוורסיה במד מאני לתופעת האינוורסיה במוסיקה של באך , ומגלה גם בה זיקה בין מבנה זה לבין מומנט טראומאטי המגולם בו דרך המוסיקה והמלים המושרות . הקבלה זו מאפשרת להירשפלד להמחיש את האיכות המרחבית המשותפת לספרות ולמוסיקה , כשמתקיימים בהם מבנים דוגמת האינוורסיה , ולהעמיד בצורה עקרונית יותר את השאלה בדבר זיקה אפשרית בין מבנים אלה ( בספרות ובמוסיקה , ( המופשטים לכאורה מכל משמעות , לבין מצב נפשי מסוים . את פירושו לזיקה זו מסמיך הירשפלד על תפיסתה של ג'וליה קריסטבה את מושג " הפצע הנרקיסיסטי" ועל הקשר שהיא מגלה בין הטראומה הנרקיסיסטית לבין תבנית האוקסימורון - דוגמת "השמש השחורה '' של ז'ראר דה נרוואל . מחקרה של עדינה עבאדי , בלשנית , עוסק בניתוח תקשורתי של הדו שיח החד סיטרי במד מאןי ( המונודיאלוג . ( המאמר מגדיר את "תפקידיהם" של המשוחחים ומקומם במהלך השיחות תוך הצעת השלמות אפשריות של דברי המשוחחים ה"נאלמים" בקטעי מפתח של שלושה מפרקי הרומאן . קטעים אלו מדגימים כיצד ניתן ללמוד על
|
|