|
|
Page:9
את רובו ( פרקים א-יא ; כ , ( מצוי עיקרו של החיבור , או שמא בחלק ה"מוזיקולוגי" ( יב-יט ?( בין צמדי הניגודים שהוא מעמיד בחיבור : עתיק מול חדש , דרום מול צפון , וטבעי מול מוסכמתי ( קונוונציונלי ) — היכן יש למקם את מוקדי רעיונותיו ? עוד ניתן לשאול , האם יש בקביעותיו לגבי הראשית המיתולוגית של לשון פיגורטיבית ומוזיקה לשונית תוקף אסתטי , היסטורי או קוגניטיבי כלשהו ? וכן : מה מעמד הטענות המובעות בחיבור ביחס לקדימות ההיסטורית של הדיבור על פני הכתב , לעדיפות האסתטית של המוזיקה על פני הציור ולבכורת המלודיה ביחס להרמוניה ? ולבסוף , מה לכל אלה ולמפעל חייו הפילוסופי–פוליטי של רוסו , ואיך מצטיירים טיעוניו ברטרוספקטיבה היסטורית–תרבותית ? אף על פי שכל אחת מהסוגיות הנזכרות מתמקמת בציר דיון אחר , שמאז רוסו אף קנה לו שביתה דיסציפלינרית כזאת או אחרת , הקריאה שאציע בחיבור רואה את מרכז הכובד שלו במושג שטבע פרידריך שילר זמן לא רב לאחר פרסומה של מסה זו : " החינוך , "האסתטי דהיינו עירור ותגבור של יסודות חיוניים בתודעתם הפוליטית–מוסרית של האזרחים במדינה המודרנית , באמצעות החשיפה החווייתית לאמנויות ולדיבור הפואטי ולממדיהם הרגשיים–הבעתיים . רוסו מניח לשם כך כהנחת יסוד את ייחוד האמנויות בהשוואה לתחומי דעת אחרים ; בכך הוא הולך בעקבות אריסטו והאריסטוטלים של תקופתו . אגב בחינתם של אלה לאור אידיאלים פוליטיים מסוימים הוא נמצא משחזר במידת–מה תפיסות אפלטוניות . מכל מקום , גם אם נגלה שרבה הקינה במסה זו על עידנים שנגוזו וגני–עדן שנעלמו , הרי חציה מופנים קדימה יותר מאשר לאחור , ובעיקר לעבר הסוגיה : האם וכיצד ניתן לרפא תחלואים קיימים ולעודד את יצירתם של משאבים סמויים לשם כינון חברה נאורה , מוסרית וחיוניות יותר ? דומה שרוסו , יותר מרעיו ( ובני–הפלוגתא שלו ) ה"פילוסופים" הנאורים , היה ער , אם לא חרד ממש , לסכנת " שובם של ה •ַ , "רברים משמע לרעיעות
|
|