|
|
Page:12
רבמתמכרים לסמים ולאלכוהול . ממדי ההתאבדויות בעולם הביאו להקמת מרכזי סיוע ומניעה רבים . הספרות הרפואית והפסיכולוגית המודרנית דנה בהרחבה רבה בהיבטים השונים של ההתאבדות , בגורמיה ובדרכי מניעתה . בין היוונים והרומאים הקדמונים היו חילוקי דעות בדבר היחס המוסרי להתאבדות : סוקרטס , אפלטון ואריסטו התנגדו לכך , בהיות המעשה הרס עצמי , מעשה פחדני וגנבת הגוף החי מן האלילים . לעומתם אפיקורוס , הסטואיקנים וסנקה תמכו במעשי התאבדות כביטוי לחירות האדם , ולשליטה מלאה של האדם על גורלו שלו . בתרבויות המזרח הרחוק כגון סין , יפן והודו , מותרת הפעולה הזו בנסיבות מסוימות : זקנה , מחלה קשה , מותו של אדם קרוב , הרגשת בושה מחמת התנהגות בלתי הולמת , או סכנת פרידה מארם אהוב . לפי תורתו של פרויד גוברת באדם הנטייה להרס עצמי במצבי דחק , והתרבויות הללו הכירו בעובדה פסיכולוגית זו ואף הצדיקו אותה . לעומת זאת , היהדות דורשת התגברות על יצרים שליליים ולפיכך אין להצדיק נטייה פסיכולוגית כזו . אף הדתות , הנצרות והאיסלאם , שוללות את ההתאבדות מכל וכל . האתיקה הרפואית הכללית בעולם המערבי מתלבטת ביחסה להתאבדות . מצד אחד , היא דוגלת באוטונומיה וחירות הפרט בצורה המרבית , ולפיהן זכותו המלאה של כל אדם לעשות בגופו ככל העולה על רוחו . מצד שני , מודעים הוגי הדעות לערך הגדול של החיים וסולדים מכל הריגה , גם אם היא עצמית . הדעות המתירניות ביותר , הדוגלות באוטונומיה מוחלטת של הפרט , סבורות שזכותו של האדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד אין בכך פגיעה בזולת . תפיסה זו מקנה לאדם גם זכות מלאה להחליט מתי וכיצד לסיים את חייו . דעות פחות קיצוניות מגבילות את ההיתר המוסרי להתאבדות למצבים בהם תופס העיקרון של הטבה וגמילות חסד , היינו כאשר טוב מותו של הפרט מחייו . קביעת טובה זו היא סובייקטיבית ונתונה לשיקול דעתו של הפרט . לעומת זאת , יש הוגי דעות הסבורים שאין עקרון האוטונומיה חל על התאבדות מסיבות אחדות : יש במעשה זה פגיעה - ממשית או פסיכולוגית - בזולת , בהיות כל אדם חלק ממשפחה וחברה , ועל כן אין זה מעשה אוטונומי גרידא ( על פי דעותיהם של אריסטו ותומאס אקווינס ;( האוטונומיה נועדה להגן על הפרט , אך במעשה ההתאבדות יש שימוש בעיקרון זה לצורך הרס עצמי מוחלט , ואם כן זה נוגד באופן בסיסי את עקרון האוטונומיה ( על פי דעתו של קאנט . ( יש המתייחסים
|
|