|
|
Page:9
נסעו לאטן ללא יעד , עד שנוסעיהן גססו מצמא ומחנק . יהודים נשחטו במשחטה העירונית הכשרה , וגוויותיהם נתלו על אנקולים . חיילי אס . אס . פטרלו בצמדים , כשסהר מתכת שעליו הוטבעו גולגולת ועצמות מצולבות , תלוי בשרשרת ברזל על צווארם . מול הבית , מעבר לחשמליות החולפות , עמדה חומת כנסייה עתיקה ומבוצרת — מגדל גוליה ובו שער גבוה מקומר . מבעד לסורגיו נגלתה כנסייה שקירותיה הלבנים מגולפים וכיפתה מוזהבת . הייתי מטפס על שלבי העץ החלקים מטחב של גדר החצר , מתבונן בשער ובכיפת הזהב שמאחוריו ומדמיין עצמי נכנס לאחד האיורים הצבעוניים בספרי האגדות שאמא הקריאה לי בקולה השליו . תחום מוזהב של קסם בתוך מרחב אימה לבן . השער בקצה החצר הקדמית היה מחולק לשניים . שער צר לבאי הבית , ושער רחב לעגלות הרתומות לצמדי שוורים , שהביאו את הענבים לדריכה ואת השזיפים שמהם נהגו סבתא וכלותיה לרקוח ריבה בחצר האחורית . את המלאכה הזו היו מבצעות ברוב טקס , בקדירה שחורה ועבת כרס שהוצבה על אש פתוחה , אשר הוזנה בכפיסי עץ שנותרו בבית המלאכה לחביות של סבא . בצדי החצר הקדמית ניצבו עץ האגוז , סככת גפן ומקלחת קיץ פתוחה . מולם עמד הבית , מפנה לחצר את המדרגות המעטות העולות אליו ואת החלונות של המבואה הרחבה , החדר הקדמי שפנה לרחוב , והמטבח שבו גם אכלנו . הקירות בצדו האחר של הבית היו אטומים . בחצר האחורית היו תמיד לוחות של חביות בשלבים שונים של ייצור , ולקראת עונת הבציר עמדו שם חביות מוגמרות , שחלקן היו גדולות מספיק כדי שאכנס לתוכן . מרזב ניתב מי גשם אל חבית קטנה , וחרקים זעירים שחו בתוכה והתעופפו סביבה . הייתי מתבונן בהם בפליאה עד שהיו מפחידים או עוקצים אותי . תרנגולות ניקרו בין לוחות העץ ושלפו תולעים מתפתלות , עבות , מן האדמה הלחה . סבי היה מתהלך רכון בחולצה ומותנית פרופה , מחפש מסמרים ישנים , אוסף אותם באצבעות אומן שעורן שזוף וציפורניהן סדוקות ומיישר אותם בבית המלאכה על קורנס ישן , במכות פטיש מדויקות שלא החטיאו אף פעם . הבית היה מפתה . המרחב היה רצחני . חמדתי את האפלולית החושנית של הבית אך סלדתי ממנה כמו ממים עכורים עומדים . נמשכתי אל המרחב והדברים הקסומים הממתינים בו , אך אימתו שרתה עלי . החצר הייתה התווך . לכאן נמלטתי מפיתוייו האסורים של הבית ומאימת הסירוס של העולם החיצון . זה היה תחום מוגדר היטב , עשיר , דורש טוב ונקי מסייגים . בין החפצים והצמחים , מתחת לשמים הפתוחים , חשתי עצמי עשיר ונינוח . וכך זה נשאר . הקסם החושני של בתים וחדרים שהופך לאחר זמן לתחושת מחנק וריקבון . הגעגועים למרחב הפתוח המטיל אימה אך גם מבטיח מרחוק , מבעד לחומות ושערים , את השד המושלם של הכיפה המוזהבת . בין המערה האפלה , הלוחשת , רוחשת הפיתויים והעדנה , לבין המרחב הריק שבקצהו מכונות ירייה ובתוכו כיפת זהב , ניצבה החצר — על הסף , ללא התחייבות , עשירה בדברים אך ללא סכנה של היבלעות או השמדה . הבית והמרחב נטבעו במשמעות הראשונית של מפגש הילדות . לא הצלחתי לחוות אותם באופן מציאותי , בהקשר המשתנה של מקומות שונים - של החדר הזה , הבית הזה , השדה הזה , שמידת האינטימיות ואיכות האינטימיות , מידת החשיפה ואיכות החשיפה , משתנים בהם וגם תפקידי משתנה בהם . מציאותי להרגיש חנוק לאחר שהייה מרובת שעות בחדר אפוף עשן , לאחר מריבת אוהבים או לאחר עבודה כפויה ומאומצת . מציאותי להרגיש חשוף ומאוים בשדה קרב או כאשר אתה חולה ונטול אמצעים בארץ זרה . אך לא מציאותי להרגיש חנוק כפי שהרגשתי בחדר שבו שכבתי זה עתה עם אישה שאהבתי או להרגיש מאוים בשדה תעופה זר כשבכיסי המחאות נוסעים ואני דובר את שפת המקומיים . יכולתי לעבוד רק בסביבתם של מרחבים פתוחים : בבתי קפה , בתוך מכונית , בחניה בצד הדרך . במקומות אקראיים , על פיסות נייר מזדמנות . הייתי בתנועה מתמדת , לא מציאותית , סמלית . תנועה שהחליפה את החדירה המציאותית ,
|
|