|
|
Page:12
על היפה שבאדם טוב שנותרו ביננו עוד פר . ושם אנשי מצפון ולב טוב המאירים לנו גם את שולי הדרר דברים לזכרה של לילי קסטל ז"ל ביום השלושים מאת : מאיר עמית אני מבקש את רשותכם לשאת הערב משא על היפה שבאדם . להקדיש מילים של הרהור על אנשים טובים , החושבים על זולתם ולא על עצמם . בימינו אלה , שבהם אדם לאדם זאב וכולם נלחמים בכולם - טוב להתרפק על דמותו של אדם , שהוא אדם . סתם אדם , שאינו רודף אח ואינו חושף מלתעות של נפש רעה . עולמנו גדוש מעש . קצב הח"ם שלנו מכתיב קצף , הרבה קצף . קצף אוורירי , שברירי , משהו שאיננו אומר כלום . ומאחורי הקצף הזה , הקצף שאפשר למחותו בהבל פה - אנו מתכנסים בקליפה . קליפה נוקשה , מחוספסת , דוקרנית , עוקצת . והמהדרין שבינינו מושחים את העוקצים בארס . וכך נדחק הטוב שבנו פנימה . עמוק-עמוק מאחורי הקצף ומאחורי הקליפה ומאחורי הארס . וקשה לנו מאוד לדלותו , קשה לנו להעלותו אל פני השטח . אך לא רק הקצף שולט בכיפתנו . יש גם כוחות ענק הבוחשים ושוחקים ללא רחם . כוחות עליון שלהם סגדנו והם מלאו בעבר את חללנו באמונה , בתום ובחלום . והנה נגוז החלום ואתה מתייצב לפני מציאות אכזרית וארצית . ואתה חורק שיניים וקופץ שפתיים ומאמץ את כל אשר נותר בך להיאבק . להילחם במי ? בזה הקם להורגך ? בזה אשר טרף את חלום אמונתך ? ואז נדחק הטוב לקרן זווית רחוקה עוד יותר . ורק ארגמן של לבבות מפרפרים נותר לפליטה . אותו הצבע , אותו הדגל . אבל הרבה-הרבה אכזבות . והאכזבה- היא בעצם אולי אם כל חטאת . היא-היא הגוזרת עלינו את הישימון האנושי הזה . האכזבה מביאה להתכנסות , להסתגרות . בעצם - לנטישת רעים . אין זו נטישת רעים ברגעים של גדולה , בעת גבורה , בזמן הרה מעש - דווקא אז אנו מתעלים על עצמנו - ועושים מעל ומעבר למקובל . הרגעים הגדולים יולדים מעשים נפלאים , גילו" גבורה ואנושיות שלא יסולאו בפז . אך הבעיה שלנו היא דווקא הימים הרגילים , האפורים . הבעיה שלנו היא אותן שעות רבות שבאות אחרי הרגעים הגדולים , אז מתפרק המתח וכל הטוב , שהתרכז ובא לידי ביטויים מופלאים , נגוז לפתע ומשאיר אותנו בשיממון . אנסי הכל למעשה אנו נקלעים לשממה נפשית , המיטלטלת בין מרדנות לבין רישול ואפתיה . מרדנות בממסד . מרדנות בכל מה שקיים , מרדנות שאין בה פרוגרמה חיובית . זו עמדה של אנטי , אנטי הכול . אנטי-סדר ואנטי-מסגרת . לא בעד משהו , תמיד נגד משהו . ורישול של חוסר אכפתיות , הבא לידי ביטוי מודגש בלבוש ובסדר חיים . ובתוך כל הערבוביה הזו נשחק הפרס , נעזב לעצמו - הוא ומכאוביו , הוא וצרותיו . החברה כולה , שיודעת להתעלות על עצמה ברגעים גדולים , מאבדת את צלמה בחיי היומיום . היא מתעלמת מיחידיה , היא זונחת אותם להתבוסס במכאוביהם . זו חברה קשוחה , הנרתעת וחוששת מפני התרככות יתר , שמא תאבד את כושר עמידתה . ובחברה כזו , שבה הטוב שבאדם , היפה שבו דחוק ולחוץ פנימה - בולטים מאוד אותם הבודדים , האוזרים כוחות נפש ושאר רוח לעשות למען זולתם . אותם יחידי סגולה , המתעלים לרמה של גילו" אנושיות בכל ימות השנה . ברגעים הגדולים וברגעים הקטנים כאחד . הם מצויים בינינו במשורה . נער יספרם . אנחנו מתייחסים אליהם ברגשות מעורבים . רגש של הערצה ורגש של תמיהה . קשה לנו להבין כיצד אנשים כאלה מוצאים די כוחות נפש לחיות כל העת את צרותיו של הזולת . איך הם מסוגלים לבטל את עצמם , להבליע את בעיותיהם שלהם ולעשות רק למען הסובב . ויחד עם התמיהה , אנו מעריצים אותם בסתר נפשנו ואומרים בלחישה : טוב שיש בינינו גם כאלה . טוב שישנם כאלה אשר כבוד חבריהם חשוב להם בכבודם שלהם . טוב שיש כאלה אשר אינם בזים לקטנות , אותן "קטנות" שנראות לנו כבעיות שוליים , כמטרדים בלתי נעימים , אשר יש לעקוף אותם או להתעלם מהם . אותן קטנות אשר הן קטנות ובלתי חשובות לחברה כולה , אך מנקודת מבטו של הפרט הן הרים גדולים , סלעי ענק של בעיות אשר רובצים על ההוויה ומועכים אותה הלוך ומעוך . טוב שיש בינינו כאלה המקדישים מכוחם ומתשומת לבם לסלק ולסקל אותם סלעי מטרד , ולא מתעלמים ומתרחקים מהם ולא עוקפים אותם . אינני יודע מהי ההגדרה של צדיקים , של אנשים יקיר 1 נפש , מצניע לכת , עושי סוב . אבל באגדה אנו מוצאים היקש מעניין : רבותינו שנו , שהרשעים הם ברשות לבם ואילו הצדיקים ? לבם ברשותם . ובאמת , מה יכול לתמצת במשפט אחד , יותר מאמירה זו ? אנחנו כולנו הננו אלה השבויים בידי לבנו ? יצרינו , שטופים בקלחי הימים הזועמים . רק בודדים ויחידים בינינו , לבם רחש- שכינתם תמצית הטוב שיש בהם נתונים להם לשליטה . מצוות פדיון שבויים האם זה תכתיב חיצוני , הקובע לך פקודות עשה ואל תעשה ? או שמא מדובר כאן בהיחלצות פנימית , צו הלב , הליכה אחרי מצפונך אתה ? כי אותן מצוות כפויות , הנעשות על מנת לצאת ידי חובה , פסולות הן מעיקרן , שהרי דרבונן מקורו הוא בפרס . אפשר לומר פרס , אפשר להגיד הימנעות מעונש . אין הם תרתי דסתרי . ובעצם , כאשר אנו מדברים במצוות , אולי נגיד מילה על מצווה אחת לא מקובלת , על מצוות פדיון שבויים . מסתבר כי שחרור שבויים היא מן המצוות הגדולות והרבות , כך לפחות סברו רבותינו . הא כיצד ? שנאמר : אשר למוות ? למוות ואשר לחרב - לחרב ואשר לרעב - לרעב ואשר לשבי - לשבי . ואמר ר יוחנן -כל המאוחר בפסוק זה , קשה מחברו . הנה כי כן , אין אנו יודעים מהו בעצם שיא המעשה הטוב . והתשובה היא , אולי , לא בחיפוש שיאים , אלא ברציפות ובצניעות , בהתמדה ובעשיית מצוות לב פנימית לשמה ! כי הנה כאלה הם האנשים הטובים , יפי הנפש , אלה אשר בזכותם כולנו חיים . כולנו . לא רק אותם המסתייעים , אלא גם הרבים האחרים , השטופים בענייניהם ואין להם רגע פנאי להקדיש מחשבה למה שאיננו . ולכן , טוב שנותרו בינינו עוד פה ושם אנשי מצפון ולב סוב , המאירים לנו גם את שולי הדרך ולא רק את מרכז השביל שבו אנו צועדים בדהרה . הבה נייחל ונאחל כי ירבו כמותם וימשיכו עשות בפועלם . הבה נדע ונזכור כי בעבור מעשיהם אנו חיים ונישא את יופי נפשם בלבנו כל עוד אנו מהלכים .
|
|