|
|
Page:9
פנינה זכתה לפגוש את אמה , ואחרי שנים אחדות גם את אביה . כיום היא משרתת בצבא קבע בדרגת סרן ומפיקה בעיתון 'מערכות . ' יובל ארנון-אוחנה , עורך הספר , סיפר על ההתרגשות שאחזה בו כשקרא באקראי את אחת העבודות ואחריה עבודה אחרת , ואז הכיר בחשיבות הבאת סיפורי בני הנוער לקריאה לציבור הרחב , והתנדב לערוך אותם . העבודה נמשכה כשלוש שנים . באירוע הוקרנו שני סרטים המתעדים פרקים בתהליך העלייה , בים ובאוויר , ובהם מוצגות נחיתת מטוסי ההרקולס על אדמת סודאן , העלאת האנשים והמראת המטוסים לאחר שהייה בת 21 דקות בלבד על הקרקע . האירוע נמשך כשעתיים . טלפון נייד לא צלצל , איש לא זע בכיסאו . הכול ישבו מרותקים - לוחמים , בני נוער , אלה שצעדו ואלה שטרם נולדו בעת המסע הגדול - כולם . משהו מאותה רוח תפילה וערגה שנשאו בני משפחת רדאי מדי ערב , תחת שמיה זרועי הכוכבים של סודאן , שרה על הערב כולו . פגישה סיפור פגישתם של יובמרט ( יובי ) טשומה עם אמה יובי נולדה באתיופיה בשנת . 1977 בהיותה בת חמש נפטר אביה . שנה אחר כך עזבה האם את אתיופיה בדרכה לארץ כשעמה אחיה הקטן של יובי . הילדה בת השש נשארה מאחור אצל סבתה . אחרי שנה , ולאחר שעשתה את כל הדרך הקשה במדבריות סודאן עם משפחת סבתה , התאחדה יובי עם אמה ואחיה בארץ . סיפורה של יובי הוא סיפורן של משפחות אתיופיות רבות שחוו נתק ואובדן במסע הארוך לירושלים . לפניכם קטע מסיפור שכתבה יובי , קטע שבו היא מתארת את חוויותיה של אמה מרגע הפרידה ועד המפגש המחודש בארץ . " כשהחלטתי שאני הולכת עם חבריי לארץ ישראל לא הבנתי עדיין איזה חוויה דרמטית באמת אני אמורה לעבור . היה לי ברור ולא כל כך קשה לשכנע את הסובבים , בהיגיון שביציאה לארץ ישראל , גם עם שני ילדים . היו כאלה שחשבו כי דעתי נטרפה עליי , אך הרוב הבין את הקושי בחיים בכפר בלי גברים בוגרים שדואגים לך . הקבוצה , לעומת זאת , למרות שהבינה את הצורך והדחף שלי להצטרף למסע , התנגדה נמרצות "מה נעשה עם שני הילדים שלה " ? " הרי זה יאריך לנו בהרבה את המסע , ומה פתאום אימא , הרי כל הקבוצה נבחרה כי אנחנו רווקים , ומשכילים . ואיך היא בכלל תקרא את הסימנים שנשאיר בדרך ? " אך הדוד שלי שהיה המבוגר ומנהיג החבורה החליט לדבר בעדי , והסביר את היתרונות באימא דווקא , ולאחר התלבטויות וויכוחים " - את יכולה להצטרף עם ילד אחד" אמר הנציג שנבחר לבשר את הבשורה . הרגשתי איך כל הדם נשאב לי מהגוף ואני נשארת ריקה , חלשה . " אל תדאגי אני אחכה לך בארץ-ישראל , " אמרתי לה כשדמעות חונקות את גרוני . " אבל גם אני רוצה לבוא אתך" אמרה כשדמעות מנצנצות בזויות עיניה , עומדות לפרוץ כל רגע . " את נשארת אצל סבתא , יהיה לך כיף , כולם נשארים אתך כאן , וסבתא תדאג לך . " " אבל אני רוצה לבוא אתך , " אמרה ורקעה ברגלה " , אני לא רוצה להישאר פה , לא רוצה , לא רוצה !! " אמרה בעקשנות ובפינוק שידעה עוד מימי אביה . ואני בולעת את הרוק והדמעות כדי להיראות חזקה ובטוחה לידה . " למה שלא תיקחי אותי ? " " כי אסור לי , הלוואי ויכולתי . " " למה את לא יכולה ? " " כי אני לא יכולה , לא מרשים לי לקחת את שניכם . " " מי לא מרשה לך , בואי נלך אליו ביחד , " אמרה , עקשנית כזו , תמיד יש לה פתרונות . " אני אדבר אתו שאני רוצה לבוא , " חושבת שאת כולם משכנעים כמו את אבא . " אי אפשר" קטעתי אותה . את לא יכולה לבוא וזהו !! " אז אבא עזב אותי ועכשיו את ? " אמרה וסובבה את גבה , לא מחכה לתשובה . עכשיו כבר לא יכולתי , הרגשתי כי חץ חד נתקע לי ישר ללב , צנחתי ארצה , אמי נבהלה אליי ואספה אותי הביתה ... שמונה חודשים עברו מאז שנפרדנו , אין שעה שעוברת ואני לא חושבת עליה . מאז שהגענו לארץ , לא מצליחה לישון כמו בן אדם , חולמת סיוטים כל לילה . את הימים אני מעבירה בסידורים . גם מקוננט בני אינו מקל עליי , לא מפסיק לשאול עליה , " איפה היא " ? " היא עם אבא " ? ימים אני יושבת ובוכה , חוששת שלא אראה אותה יותר , והתמונה הזו שלה עומדת ומתווכחת אתי , אינה מרפה ממני . בכל יום הייתי ניגשת למשרדי מרכז הקליטה לשאול אם הגיעו עוד אנשים מסודאן . לא תמיד נעניתי בשלילה וכשזה היה כך , הייתי יוצאת לאותה עיר קליטה שאליה הובאו העולים ופותחת בחיפושים . יכולתי כמובן לחכות כמה ימים ולברר במשרדי המרכז , אך סבלנות לא היה לי . וכך ממלאת את הימים בסידורים , חיפושים , בהרגשה הנוראה שלא אראה את בתי לעולם ... הספר , בעריכתו של יובל ארנון- אוחנה , הוא אסופת חיבורים שכתבו בני נוער מהעדה לתחרות "הנה קם עם ומתחיל ללכת - " ... המסע הרגלי של בני העדה מאתיופיה לסודאן ניתן לרכוש הספר במל"מ
|
|