|
|
Page:9
א 1 אפשר יותר בל 1 דובר ראובן פדהצור סבור כי , בשנות השמונים והתשעים עדיין לא הבינו ראשי המוסד והשב"כ , כי בעידן של תקשורת מודרנית נזקה של ההינתקות מהעיתונות יהיה גדול מהנזק ש"תכן ו"גרם ממיסוד קשר קבוע ומקצועי עם התקשורת . לקארל ברנסטיין , מבכירי העיתונאים ב"וושינגטון פוסט" יש ניסיון רב בחשיפת מניפולציות של הרשות המבצעת האמריקאית . כזכור היה ברנסטיין שותף לםב וודוורד בחשיפתה של פרשת ווטרגייט שהובילה להתפטרותו של הנשיא ריצ'ארד ניקסון . לא מכבר ערך ברנסטיין תחקיר על מערכת הקשרים בין קהילת הביון האמריקאית לבין התקשורת . הממצאים שחשף מגלים מערכת יחסים סבוכה ומפותלת , במסגרתה עשתה קהילת הביון האמריקאית שימוש לא נאות בקשריה עם בכירי העיתונות , בעוד אלה שיתפו פעולה תוך רמיסת ערכים בסיסיים של עיתונות חופשית ועצמאית . כין השאר גילה ברנסטיין כי מערכת היחסים האישיים הקרובה בין מנהל c . 1 . A-n ונשיא רשת הטלוויזיה cas וויליאם פאלי , ( Pahi הפכה את הרשת לנכס כעל ערך רב עטר אירגון הביון " . משך השנים" כותב ברנסטיין , " סיפקה רשת הטלוויזיה הזאת כסות ( coven לסוכני nrm C 14- / 7 לפחות כתב חוץ מאד ידוע ומספר כתבים מקומיים . , CB . S- / 7 העבירה באופן שוטף דיווחים של כתביה , לפני שידורם , לעיון וביקורת של " . c . 1 . A-n בבחינת מסמכיו של זיג מיקרון ( Sig Mickeisom ששימש כנשיא חטיבת החדשות מ- 1954 ועד , 1961 מצא ברנסטיין כי שניים מעובדי הרשת , הכתבים אוסטין גודריץ' ( Goodrich ) ופרנק קיירנס ( Kemsi היו למעשה סוכני C . LA-H שעבדו כעיתונאים תחת מסווה . " הניו-יורק טיימס , " העיתון המכובד כיותר בארה"ב , שימש המקבילה CBS-J > בעיתונות הכתובה . המוציא לאור של העיתון , ארתור הייז סולצכרגר , דאג להעניק כיסוי של עיתונאים ל10- סוכני C . I . A לפחות בין השנים 1950 ל . 1966- המייסד והמוציא לאור של שני כתמ העת המפורסמים " לייףי ו"טיים , " הנרי לוס ( 3 x 1 ק נחשב לאחד המקורות החשובים ביותר של יום 10 בתקשורת האמריקאית . לוס , שהיה גם הוא מידידיו הקרובים של דא # ו , הרשה פעמים רמת לעיתונאים בכתבי העת שבבעלותו לעם 7 עמר סוכנות המון , ופעמים רבות סיפק לסוכני ה . /\ - ו , 0 . חסרי כל הכשרה וידע בתחום התקשורת , כתבי האמנה של עיתונאים . במהלך שנות החמישים והשישים השתתפו כתבים של "טיים" pva שיגרתי בתידרוכים של pA-n ולוס אף עודד את כתבי החוץ שלו להפגש עם סוכני c . i . A-n בכל פעם שחזרו ממשימה בחו"ל . ברנסטיין ממשיך ומפרט את המקרים הרבים מאד של שיתוף פעולה מרצון של התקשורת האמריקאית עם סוכנות המון , והוא אף מציג את רשימת כלי התקשורת שנמצאו הוכחות ברורות לנכונותם להתמסר לשיתוף הפעולה הזה , הנוגד את ערכי היסוד של האתיקה העיתונאית . הדיון הציבורי במערכת היחסים הבעיתית בין התקשורת ל > ם החל לקבל תפנית בארה"ב לאחר שבנובמבר 1973 פורסמה ידיעה ב"וושינגטון סטאר" לפיה משלמת סוכנות הביון משכורות לכארבעים עיתונאים בכלי התקשורת ברחבי ארה"ב . תחקיר שביצע "הניו-יורק טיימס" ארבע שנים מאוחר יותר גילה כי מספר העיתונאים שקיבלו משכורת מסוכנות הביון - יותר קרוב לחמישים . ברנסטיין טוען , לעומת JK כי באותה שנה הגיע כקפרם האמיתי של העיתונאים שנמצאו ברשימת המשכורות של c . u-n ליותר מ . 400- מעמדו של cu-n בקרב הצימר האמריקאי ידע עליות ומורדות , אך בכל התקופות היו ראשי האירגון מודעים למרד , ולחשיםתה של התקשורת וטרחו לשמור ערוצים פתוחים אליה . הגישה האמריקאית הגורסת כי לאזרח זכות לקבל מידע על אירגונים וסוכנויות ממשלתיים , אותם הוא מממן מכספי מיסיו , עמדה ביסוד הנכונות של אירגוני הביון לגלות פתיחות מסויימת ולשתף את הציבור בחלק מפעילויותיהם . כמובן c . \ . k-rw לא גילה את הכל , וכפי שהתברר מתחקירו של ברנסטיין הוא אף ביצע מניפולציות לא מעטות באמצעות ועל גבי התקשורת , אך תמיד היה בקשר עם הציבור . התקשורת האמריקאית מצידה שיתפה בחלקה פעולה עם סוכנות הביון , אך בנוסף לכך לא היססה לבקר את פעולותיו ולקרוא לפיקוח אזרחי הדוק על מבצעיו . במידה רבה אחראית התקשורת האמריקאית לנכונות המימשל והקונגרס לקיים את תפקיד הפיקוח והבקרה על ה-ג . ם . ומהמקרה האמריקאי לישראלי . כאורח מסורתי נמנעו ראשי סוכנויות הביון הישראליות ממיסוד קשרים שוטפים עם התקשורת . מעבר למערכות יחסים אישיים בין בכירי המוסד והשב'כ לבין עורכי עיתונים וכתבים בכירים , לא התנהל "זז-שיח" מן התקשורת הישראלית לבין אירגוני הביון . משך שנים לא עסקה התקשורת הישראלית כלל באירגוניס אלה , ובכך אף סייעה הצנזורה , שמנעה אפילו מ ^ שות שימוש כמלים "שירות הביטחון הכללי . " בהעדרו של דיון ציבורי כנושאי קהילת הביון , לא נוצר גם הלחץ הציבורי לפתיחות מצידם של אירגוני הביון . כך יכלו לעםר לסדר היום - יוזמות , פעולות ומחדלים של אירגוני הביון , שלמרות שראוי היה שהציבור יקבל עליהם מידע , הם לא קיבלו פומבי . די להיזכר כפרשת " עסק הביש" בשנות החמישים , על מנת להבין עד כמה היתה התקשורת הישראלית מסורסת ( חלקה המכריע מרצון ובהתנדכות , ( בכל האמור בטיפול באירגוני המון . ניסיון כושל אחד עשתה קהילת המון הישראלית לבצע מניפולציה על הציבור באמצע שנות השישים , באמצעות הוצאתו לאור של שבועון , שנועד להאכק במי שנתפסו כגורמים "עויינים" בתקשורת הישראלית , ובמיוחד בשבועון "העולם הזה . " אולם , השבועון " , רימון , " לא החזיק מעמד זמן רב ולאחר כשנתיים נסגר , מבלי שהצליח לממש את המטרה שלשמה הוקם . התקשורת הישראלית , כמנהגה הנפסד בכל האמור בנושאים ביטחוניים , נמנעה , אפילו בשנות השבעים , מלמלא את תפקיד הבקרה והפיקוח מול אירגוני הביון השונים . אפילו הטיפול במחדל של המוסד בליליהאמר היה מינורי בתקשורת הישראלית . והנטיה היתה להימנע מביקורת נוקבת . הגישה של עיתונאי אותה תקופה גרסה כי טיפול ביקורתי בתקלות המוסד עלול לפגוע בפעילותו , ובכך לפגוע כט / ק גם בביטחון המדינה . אולם , בחלוף השנים , בעקבות השינויים בתקשורת העולמית בכלל ובתקשורת הישראלית בפרט , החלה להיסדק המעטפת שהגנה על אירגוני המון מפני מקורת תקשורתית . תרמה לכך גם העובדה שצמח דור חדש של כתבים ועורכים , שלא היה מרווייב לגישה המסורתית ולקשרים האישיים עם בכירי האירגונים . שנות השמונים היוו נקודת מפנה . מיתוס המוסד והשב"כ נסדק , והעיתונות החלה לטפל בפעולותיהם ולא נמנעה גם מלעסוק במחדליהם . הצנזורה נאלצה להשלים עם ההתפתחויות הטכנולוגיות ( ערוצי לווין , ככלים וכוי ) שעיקרו במידה רכה את יכולתה לחסום מידע , ואיפשרה פירסום של פרטים ומידע שבעבר לא אושר על ידה . ' ? פרשת קו " 300 והתנהגותם הפסולה של בכירי השב 7 ' ( מסירת מידע שקרי לוועדות החקירה והניסיון להפליל את תא"ל יצחק מרדכי , ( גרמו לתקשורת הישראלית ואוק פדהצור
|
|