|
|
Page:3
מדינות אחרות פיגרו אחרי הדגם האמריקאי . בלטה בכך במיוחד בריטניה אשר בה הכחישו עד תחילת שנות התשעים דוברים רשמיים של הממשלה את עצם קיומם בעת שלום של הM . 1 . 5- וה- . M . 1 . 6 בכך המשיכו במסורת אותה קבע ראש הממשלה השמרני אוסטין צימברלין . אשר נימק ב- 1924 את התנגדותו לדיון פרלמנטרי בסוגיית מעורבות אירגוני מודיעין בהדלפת מכתב זינובייב , שמילא תפקיד מרכזי בתבוסת הלייבור בבחירות , בכך "שחיוני ששירות חשאי ישאר חשאי . " חברי הפרלמנט של הלייבור , פטריוטים לא קטנים בעצמם , סתמו פיהם נוכח נימוק משכנע זה . ישראל באופן מפתיע למדי , צעדה בתחומים מסויימים דווקא כעקבות הדגם האמריקאי ולא הבריטי , עד 1973 נמנעה התקשורת הישראלית , כמעט באופן מלא , מכל חדירה ביקורתית לענייני המודיעין של המדינה . כך העיתונות הממוסדת מילאה פיה מים בכל הנוגע לפרשת "עסק הביש" של שנות החמישים וספיחיה בתחילת שנות השישים ) , למרות מרכזיותה לפוליטיקה הישראלית ולמרות שמידע טוב על הפרשה עמד לרשות העיתונאים ) וכך גם נהגה עת פוצץ שבועון המין והשערוריות "בול" את פרשת בן-ברקא באמצע שנות השישים . אולם רעידת האדמה של אוקטובר ג 197 זיעזעה את אמון העיתונאים במימסד הביטחוני , וצה"ל וקהילת המודיעין הפכו להיות יעד לגיטימי לחדירה תקשורתית ביקורתית . הזרזיף שהחל בעקבות המלחמה צבר תנופה בשנות השמונים , כמיוחד כעקבות מלחמת לבנון ופרשות שונות שזיעזעו את השב"כ , והפך לשטפון במהלך שנות התשעים . בטוי ציורי למהפך זה נתן העיתון "מעריב - : " ב- 1986 סרב עורכו לחשוף , כפירסום בלעדי , את שערוריית "קו " 300 מתוך חשש לפגיעה בביטחון המדינה . בדיוק עשר שנים מאוחר יותר יצא אותו עיתון בפירסום רעשני על פרשת שחיתות קטנה בשב"כ , למרות שלא היה בה כל עניין ציבורי של ממש . ההבדל בגישה שיקף לא רק תחרות אכזרית מבעבר עם " ידיעות אחרונות , " אלא גם נתן ביטוי לכך שקהילת המודיעין הישראלית הפכה להיות נושא לגיטימי לביקורת ציבורית , לא פחות ממערכת הבריאות ואולי אף יותר מאשר מערכת המשפט . למעורבות התקשורתית הגוברת בסוגיות הנוגעות לעבודת המודיעין יש תרומה של ממש לצמצום יכולתם ונטייתם של אירגתים כאלה לפעול בצורה בלתי חוקית , או בניגוד לנורמות חברתיות מקובלות , או ללא סמכות ורשות מהדרג המדיני המתאים . סביר מאוד להניח כי תחת עינה הביקורתית של הממלכה השביעית היה ה- C . I . A נזהר מהרפתקאות יקרות ומבישות כמו ניסיון הפלישה הכושל ל"מפרץ החזירים" ב- 1961 או המאמצים הבלתי פוסקים , הבלתי חוקיים והבלתי מוצלחים לחסל את מנהיג קובה , פידל קסטרו , כתחילת שנות השישים . מול תרומת כלי התקשורת לחיזוק מרכיב שלטון החוק בעבודת המודיעין עומד המחיר של מעורבות מתעצמת זו , בצורה של איום הולך וגובר על סודותיו "הטובים" של האירגון . אם מתוך חוסר הבנה למהות עבודת המודיעין וההבחנה בין מה שראוי כי ישמר בסוד ומה שראוי כי יחשף , ואם מתוך רדיפה אחר "סקופים , " אנשי התקשורת יוצרים מצבים בהם אירגוני מודיעין מתקשים יותר ויותר לבצע את המוטל עליהם על פי המנדט שקיבלו ולעתים אף עולה החשיפה התקשורתית בחיי אדם . כך למשל , בדצמבר 1975 זמן קצר לאחר שעיתון אמריקאי רודף סנסציות ששם לו למטרה לשבש את פעולות C . I . A-H חשף את זהותם של כמה מאנשי הסוכנות , כולל זהותו של ראש תחנת ה- C . I . A באתונה , נרצח ראש התחנה , ריצ'רד וולש , על ידי טרוריסטים . קרוב יותר אלינו בזמן ובמקום , היו גילויי העיתונות הישראלית בדבר מעצרם של מספר אנשי מוסד בשוויץ לפני כמה חודשים . הגילויים הללו סיבכו את הפרשה , היקשו על פתרונה ותרמו להמשך המעצר בשוויץ . העיתונאים הישראליים שחשפו את הפרשה , היו חייבים להיות מודעים לנזק שנגרם כתוצאה מגילוי זה לאינטרסים הלאומיים של המדינה ולשליחיה . אולם נראה כי במאבק בין פטריוטיזם ל"סקופיזם" גבר אצל חלק מהם השיקול האחרון . מעבר לנזק המיידי הנגרם לכושר הפעולה של אירגוני מודיעין כתוצאה מחשיפה תקשורתית מיותרת קיים גם הנזק הפוטנציאלי . החשש מפני פגיעה בשמו הטוב של אירגון המודיעין והנזק האפשרי לתדמית הלאומית כתוצאה מחשיפת כשלי מודיעין הנעשים בשליחות המדינה , יוצרים ללא ספק , מחסומים משמעותיים בפני ייזום פעולות חשאיות . אמנם יש מקרים בהם הימנעות מפעולה היא החלופה שבדיעבד מסתברת כטובה יותר , אכל גס ההיפך הוא לעתים נכון . בכל מקרה , פולשנות תקשורתית לאירגון הבנוי מעצם טבעו ומהותו על סודיות , תורמת לפיתוח תרבות של " ראש קטן" ו"כיסוי ישבן . " התוצאה הסופית היא פגיעה משמעותית בכושרו המבצעי . לכן , כל עוד יש הסכמה רחבה כחברה כי אירגוני המודיעין מהווים מכשיר חיוני להגנת ביטחון האומה . שומה על החברה ליצור את המנגנונים שיאפשרו לאירגונים כאלה להמשיך ולפעול תחת מעטה החשאיות . הצורך כמנגנונים כאלה נעשה ברור ככל שחולף הזמן אולם דרך הטיפול בבעיה משתנה ממדינה למדינה . בארצות הברית , לדוגמה אין כל מנגנון שלטוני המיועד למנוע מכלי התקשורת אפשרות של פירסום סודות המדינה . פירסומם או הימנעות מכך נותרים על כן לשיקול דעתו של העיתונאי . עד אמצע שנות השבעים נטו עיתונאים אמריקאים , גם כאשר ידעו סודות מדינה , להימנע מפירסומם . בראש ובראשונה כשל חשש מהנזק שיגרם לביטחון הלאומי של ארה"כ . פרשת "ווטרגייט- וחקירות הקונגרס לגבי פעולות בלתי חוקיות שנעשו ע"י גורמי מודיעין שונים הביאו לשחרור הרסן ולמדיניות פירסומים ליברלית לגמרי בכל הקשור לנעשה בקהילת המודיעין האמריקאית . דרך הטיפול האנגלית בבעיה הייתה שונה . מסורתית התייחס המעמד השליט הבריטי למידע חשאי בצורה דומה לזו שכה התייחסו כתי הספר של האליטה הבריטית למין : במצב האידיאלי זה לא קיים ואם בכל זאת יש דליפה , יש לשלוט בה בצורה היעילה ביותר . מכיוון שבכירי המודיעין , השירות הציבורי ובעלי ועורכי העיתונים השתייכו , לפחות במחצית הראשונה של המאה העשרים , לאותו מעמד חברתי , ניתן היה לבנות בבריטניה מנגנון הגנת מידע אשר לו יהיו שותפים כל הגורמים הרלבנטיים לנושא . ואכן מתחילת המאה התקיים בבריטניה הסכם גינטלמני ( שלא על כסיס חוקה כפייתית ) אשר במסגרתו הוקמה ועדה , ( D - NOTICE COMMITTEE ) באמצעותה הצליחו הממשלה , הצבא , ואירגוני המודיעין לשכנע את אמצעי התקשורת להימנע מלפרסם כל מידע העלול לפגוע בביטחון המדינה . אומנם בבריטניה קיימת גם חקיקה בנושא " ) חוק הסודות הרשמייים ( " אבל קיימת הסכמה רחבה בין הנוגעים בדבר , שדווקא המנגנון הוולונטרי שהוקם בתחילת המאה היה המכשיר היעיל ביותר למניעת זליגת מידע חשאי לציבור הרחב . במחצית השנייה של המאה הביאו השינויים החברתיים בבריטניה , כצד שורת הבזיונות המודיעיניים עליהם נמנעה התקשורת מלדווח לשינוי בגישה . העיתונות שהפכה ליותר ויותר חופשית החלה לכרסם ביעילות מנגנון הצנזורה מרצון , והביאה לפשיטת הרגל המלאה שלו בסוף שנות השמונים . ישראל הלכה בתחום זה בעקבות הדגם הבריטי , ועדת העורכים שהוקמה סמוך להקמת המדינה בהשתתפות כל עורכי העיתונים היומיים יצרה כלי יעיל יחסית להגנה על "סודות טובים" ( וגם כמה "סודות רעים . ( " לצד מנגנון זה נעשה גם שימוש נרחב בצנזורה הצבאית . אולם כמו בבריטניה , עולם רווי תקשורת תחרותית , אשר בו אלה הממונים על הסתרת המידע ואלה האמונים על חשיפתו כבר אינם באים "מאותו כפר , " לצד מהפכה טכנולוגית בכל הקשור להפצת מידע , הפכו כלים מסורתיים אלה לבלתי יעילים . ישראל אולי יותר מאשר כל מרינה דמוקרטית אחרת בעולם , חייבת למצוא פתרונות חדשים ויעילים לבעיה . - ר"ר אורי בר יוסף החוג למדעי המדינה אוניברסיטת חיפה
|
|