|
|
Page:7
טקס התיי חדות לחללי קהיליית המודיעין " למפקדים יש תפקיד דומה להורים . אתם מלווים את החיילים מרגע גיוסם ועד לרגעים הכי קשים ... תדברו על זה איתנו , באופן חופשי , ספרולנו הכל , אצלנו מותר לבכות . " מתוך דברים שנשאה הגב ' הלן קרא , אמא של אמיר ז " ל , בטקס שהתקיים באתר ההנצחה ב5- ביוני התשנ " ו . ... לאחר שבני , אמיר , סיים קורס מפקדים , הוא כתב מכתב בלתי ממוען . וכך כתב בין היתר : ... " כיזם , כאשד אני עומד לפקד גם על חיילים ולא רק על כלי משחית , אני מבין טוב יותר אח האחריות וטוב עוד יותר את הסמכות אשר מוטלת עלי . השוני הוא לא בגלל קורס מסויים שמחנך לפיקודיות . השוני הוא בראש וכתוצאה מחשיבה ... זהו סוג מסויים של התבגרות . " כאשר נופל חייל או חיילת , כל תשומת הלב מופנית אלינו , המשפחה הקרובה ביותר . אין כאב חזק יותר מאבדן ילדך שלך , אבל היום אני רוצה להאיר פן אחר , נוסף , אני רוצה לדבר על השכול של המפקד . אני זוכרת את אותו בוקר יום רביעי , כאשר נכנסו אלינו הביתה המ " פ , המג"ד ומפקד היחיד , חיילים וקצינים מהיחידה , וקצינת הנפגעים של החיל . אני זוכרת את פניהם , את גופם השפוף , את מבטם הכואב ואת השכול . כולם שתקו וכל אחד חיפש תשובות בחלל . היו הרבה שאלות , הרבה הרבה שאלות . אנחנו שאלנו ואתם עניתם . ולמרות זאת הרגשתי שמשפחה אחת אנחנו , וגורל משותף לנו , האובדן הגדול . על אובדן ושכול על חייל עבור המפקד הגעתי דרך מכתבו של אמיר . " אט עומד לפקד גם על חיילים ולא רק על כלי משחית . אני מבין טוב יותר את האחריות וטוב עוד יותר עת הסמכות . " הרי שגיתן לדמות זאת לאחריות שנופלת עלינו ההורים בהיוולד ילדנו . אני זוכרת את עצמי מבינה את גודל האחריות ואת גודל הסמכות ברגע שהפכתי לאמא . אני מרגישה הזדהות גדולה עם דבריו של אמיר כמפקד . אני זוכרת שיחה שקיימתי עם מח"ט אחת הגזרות שבגבול הצפון , זמן קצר לאחר נפילתו של אמיר , ולאחר שנפלו כבר לפניו הרבה חיילים באותה הגזרה . שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם האובדן של כל כך הרבה מחייליו ? הוא הישיר אלי מבט ולאחר שניות של דממה ענה : " את התכוונת לשאול האם אני מסוגל לתפקד לאחר כל כך הרבה אובדן , נכון " ? בתשובתו הבנתי שאין מדברים על רגשות ועל כאב בזמן פעילות שוטפת כי זה עלול להפריע ... ואז , כאשר הכל נגמר ואתם חוזרים הביתה בשלום , צריך להתחיל לדבר . אמיר מוסיף ואומר "זהו סוג מסויים של התבגרות . " גם אני הרגשתי סוג מסויים של התבגרות בילדי את ילדי . זו התבגרות שבאה כתוצאה של מציאות ואינה נלמדת באף מקום . התבגרות דומה מלווה את המפקד שחיי חייליו נמצאים תחת אחריותו וסמכותו , זוהי תוצאה של מציאות , של עובדות בשטח . אני זוכרת שיחות עם מפקדים שונים , כאלה שעדיין בשטח , וכאלה שכבר מזמן לא בתפקיד - לכולם מכנה משותף , הם זוכרים את חייליהם ונושאים את זכרונות הקרב בקירבם , אך אינם מרגישים עצמם חופשיים לדבר על זה . אם נראה אותך מתרגש ואפילו נראה אותך בוכה , ערכך האנושי יגדל בעינינו מכיוון שהתקרבת אלינו , לרגשותינו . אל תנצור עצמך , אל תכבוש . תדבר על זה איתנו , זה כואב לדבר על זה , אני יודעת , אבל אתה חייל , מפקד , אתה יודע מהו אומץ , ובתור אדם אמיץ אינך בורח מזה . היום , ולו רק לכמה דקות , רציתי לדבר על השכול שלנו ועל שכול של מפקדים , של חברים לנשק , של אותם אלה הנמצאים בשדה הקרב והתמונה אינה משה מהם לעולם , לומר להם ולכם כי משפחה אחת הננו , משפחת השכול . «&!* הלן קרא טליה זאב , » נציגת ידידי המ . ל . מ מניחה זו זיכרון בטקס השנתי לחללי קהיליית המודיעין
|
|