|
|
Page:8
האיום האיואני כסוגיה מודיעינית לוח הזמנים המשוער ליכולתה של איראן להגיע לנשק גרעעי , רחוק מלהיות ברור והוא מוערך בבין שלוש שנים לחמש עשרה שנים . האיום האיראני הוא סוגיה שנויה במחלוקת . מנהיגי מדינות , מומחי מודיעין וחוקרי אקדמיה חלוקים לגבי משמעות האיום המוקרן מאיראן כלפי סביבותיה . יש המדגישים את חולשתה הצבאית והכלכלית הנוכחית של איראן , את המכשולים שבדרכה להגמוניה איזורית , ואת העובדה שהיא עצמה , בראייתה שלה , נתונה לאיומים משמעותיים . אחרים מתמקדים בחומרה שבגישתה הרדיקאלית , בעיסוקה בטרור , ובעיקר בחתירתה להשגת נשק גרעיני ובפוטנציאל המאיים שלה לעתיד . חוסר הסכמה זה נובע משתי סיבות עיקריות . האחת , בהתייחסות לאיראן כרוכים אינטרסים כלכליים ומדיניים כבדים , ואלו משפיעים בהכרח על הערכת האיום האיראני מצד מדינות שונות . אין זה פלא , לכן , שמדינות כגון צרפת , גרמניה , רוסיה או סין - שלהן קשרים כלכליים וצבאיים בהיקפים של מאות מליוני ומיליארדי דולרים עם איראן - נוטות לצמצם את משמעות האיום האיראני . מהצד השני , מדינות כארצות-הברית וישראל - שקשריהן המדיניים עם איראן נותקו כמעט לחלוטין מאז 'מהפכת חומייני , ' והנתונות לסכנת הטרור המושפע מטהרן נוטות להדגיש את האיום רב-הפנים שמקורו באיראן . הסיבה השנייה הינה הקושי המודיעיני לפצח את האגוז האיראני . הרבה מהערכת האיום האיראני קשורה בהערכת כוונותיה הנוכחיות והעתידיות של ההנהגה האיראנית . אין צורך לומר , שהערכת כוונותיה של מדינה עויינת היא אחת הסוגיות הקשות ביותר בתורת המחקר המודיעיני , ושהן נתונות לעתים קרובות לפירושים שונים ונוגדים . על אחת כמה וכמה כשהמדובר במשטר פונדמנטליסטי מהפכני , בעל מאפייני התנהגות ייחודיים משלו . בכך קשור מצב המידע הנוגע להיבטים מרכזיים של האיום האיראני , ובעיקר לתוכניות ההתעצמות הצבאית , ובראשן הפיתוח הגרעיני , של איראן . הערכת מצב ההתקדמות של תוכניות לפיתוח עוצמה לא קונבנציונלית היא סוגיה קשה מאוד . המידע העצום שהתגלה מאז מלחמת המפרץ , ובכלל זה החודשים האחרונים , על תוכניות ההתעצמות הלא קונבנציונליות של עיראק מלמד עד כמה המידע המודיעיני שנמצא בידי שירותי מודיעין לפני המלחמה היה מטעה . מותר להניח שהמידע הנוגע לתוכניותיה הלא קונבנציונליים של איראן הינו בעייתי לא פחות . אין ספק שנתח ניכר ממידע זה הינו חלקי , בלתי-מדוייק , שגוי ומטעה . חלק ממידע זה מופץ על ידי ארגוני אופוזיציה איראניים הפועלים מחוץ לאיראן . לארגונים אלה אין נגישות מספקת לתוכניות ההתעצמות , מה גם שיש להם עניין ברור להפריז בחומרת האיום האיראני , כדי לעודד התנגדות בינלאומית לצעדיו . ברור שעל בסיס מידע כזה קשה להעריך את משמעות ההתעצמות הצבאית האיראנית . קשיי הערכה אלו בולטים במיוחד בסוגיה הגרעינית . הם מסבירים מדוע ממשלות רוסיה , צרפת או סין נוטות להמעיט מיכולתה של איראן להגיע ליכולת גרעינית צבאית , בעוד שבוושינגטון ובירושלים זוכה אפשרות זו להדגשה יתירה . אבל גם אצלנו ובארצות-הברית , בגלל הקושי המודיעיני , מוצעים לוחות זמנים שונים ומשתנים לגבי הקצב שבו תוכל איראן להגיע לנשק גרעיני - בין שלוש שנים לחמש עשרה שנים . מכל ההערכות הללו ניתן להציע שלוש מסקנות : האחת , מקובל על רוב העוסקים בנושא שאיראן - למרות הכחשתה - אכן קיבלה החלטה , כנראה בסוף שנות השמונים , להגיע ליכולת גרעינית צבאית , והיא חותרת לכך . שנית , לוח הזמנים המשוער ליכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני וחוק מלהיות בווו , ואין בסיס מספיק לקביעת מועד מועוך זה או אחו . כהנחת עבודה , ניתן להעויך שאיואן עלולה להגיע ליכולת גועינית סביב מחצית העשוו הבא , אך גם הנחה זו דוושת מעקב ובדיקה מתמידים . ושלישית , בפני איואן ניצבים מכשולים משמעותיים ודוכה לנשק גועיני , ובכללם פעילות הממשל האמויקאי לשבש את מאמציה , שנשאו הצלחה חלקית , ובעיות כספיות . ולכן , למוות שהגישה לבחינת המאמץ האיואני בתחום הגועיני צויכה להיות מחמיוה , יתכן שבסופו של דבו לא יעלה בידי איואן להגיע למטותה . אפוים קם הכותב הינו סגן ראש "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים . " בנובמבר ' 94 העבירו האמריקאים מטען של 600 ק " ג של אורניום מועשר םקזאתסטן , מחשש שיגיע לידי האיראנים .
|
|