|
|
Page:73
למתמטיקה , אני בטוח כי היתה זו טעות חינוכית חמורה . הדבר גרם לי אז שברון לב ממש , אך הורי לא ידעו על כך . בלונדון נכנסתי כחבר למועדון ילדים ציוני ושמו "אל העתיד . " המועדון היה מתכנס בביתם המרווח של משפחת שליט , באיטון אבניו מס' . 41 אחת מחברי המועדון היתה רוזה שליט , הבת הקטנה . בין המבקרים היה גם סאשה גולדברג - אינני זוכר אם היה חבר , כי הוא היה מבוגר יותר בכמה שנים . אלה השנים התחתנו וכיום סאשה גולדברג ( אביו או דודו - אינני יודע איזה משני האחים - היה אותו ידיד של אבי שהזמין אצלו שיר על המשקה "ביאומאלץ ('' הוא מנהל הטכניון בו אני עובד . בין באי המועדון היתה נערה ירושלמית שגרה אותה שעה עם משפחתה בלונדון , מפלדה אבו ג'דיד , ואף כי לא נפגשתי אתה עוד , זוכר אני כי היא שהיתה מרכז החוג הצעיר יותר באותו מועדון ; אולי משום שהיתה מארץ ישראל . שם אירעה לי ההתנגשות המדעית הראשונה שלי : המנהל קבע פתאום שכל חברי המועדון חייבים לתרום לקרן הקיימת . אני התנגדתי . לא היה לי מושג ברור מה תפקידיה של קרן מכובדת זו ( שכבר אז עסקה בהעלאה שיטתית של מחירי הקרקעות בארץ בנסותה לרכוש מידי ערבים כל חלקה ששמעה עליה כי איזה יהודי מנסה לקנותה . ( התנגדותי לא היתה לעצם הענין אלא רק למלה "חייבים . " אני הצעתי "צריכים" 1 לא " חייבים לתרום" אלא "צריכים לתרום . '' הייתי אנארכיסט בלא יודעים . המאבק היה עז כי כמה ילדים תמכו בי , אולי סתם לשם ספורט . מעמדו של המנהל התערער והוא נאבק באכזריות , ואני ניצחתי בהצבעה . זו היתה מפלתי המדינית הראשונה . מעניינים יותר הזכרונות מן הנסיעה לאיטליה בדרך שוייץ . היינו שם שלושתנו : אבי , אמי ואני . ירדנו מן הרכבת בתחנה שבצד השוייצ של מנהרת סנט גוטארד העוברת דרומה לאיטליה . משם יצאנו לדרך למעבר ההייב פורקה . בדרך לנו בכפר אנדרמט . רוב הדרך הלכנו עם תרמיל גב . במקום אחד נסענו כמה קילומטרים בעגלה שהזדמנה לנו כדי להימלט מגשם פתע . הגענו למעבר ולמחרת , בעזרת מורה דרך , חצינו את קרחון הרון ( זה מקורו של הנהר הצרפתי העצום , נהר הרון , היורד לים התיכון בקרבת מארסיי . ( משם , בדרך מעבר ההרים גרימזל , נכנסנו לעמק נהר אר הזורם ורותח ברדתו מצלעותיו הקודרים של ענק הםלעים - הפינסטרארהורן . ימים נהדרים עברו עלינו בטיול זה , וכל הזמן זכרו הורי את טיולם הקודם בסביבות אלו כשהיו סטודנטים . חבל שלא עלה במוחי לרשום את הסיפורים הללו . הם היו אז ארבעה : חברו של אבי לספסל הלימודים - סאשה פוליאקוב , ידידתו באותה עת , אמי ואבי . כסף לא היה , אך הרפתקאות היו לרוב . גם הפעם נהנו כילדים , ואני אתם . לא אזכור איך קרה הדבר , אך לבסוף הגענו ברכבת ללוגאנו 'ו זו העיירה
|
סוכנות סטימצקי בע"מ
|