|
|
Page:56
עלי כל ימי . ברוסיה לא היו הילדים חפשיים כל כך . ובאנגליה הרגשתי את עצמי נכרי כי את השפה עתה זה למדתי וגם מנהגי הילדים היו זרים לי . כאן הייתי בבית . השפה לא היתה בגדר בעיה : עברית למדתי קודם ולאחר שבועיים חדלתי להרגיש בהבדל לשוני ביני לבין חברי . השתחררתי גם זו הפעם הראשונה מפיקוח בלתי פוסק של הורי . אבי היה עסוק כרגיל , ואמי הרגישה כנראה רווחה ובטחון שלא ידעה כמותם בשום מקום אחר ונתנה לי לנהוג כרצוני . לא חסרו גם צרות : חליתי ב"חרארה" - מין מחלת אבעבועות שאם קורעים אותן נשארת צלקת ( שתי צלקות קטנות כאלה . מקשטות את פני עד היום . (! כעבור שבוע חלפה המחלה ואז קרתה לי תאונה : היה לי אוטו משלי , על ארבעה גלגלים ולו דוושות שהבאתיו מאנגליה . ילדי השכונה היו מרכיבים זה את זה על החלק הקדמי של האוטו הזה ודוהרים לאורך המדרכה של רחוב השחר ( הכביש היה עדיין חול . ( והנה , כשהייתי אני רכוב כנוסע ויוסף אטינגר שימש מנוע ונהג , התנגשנו בבית אחד העם . האוטו הוריד פיסת אבן מפינת הגדר , אך הגדר הורידה פיסת עור מגולגלתי . למרות כל אלה אין בזכרוני קיץ כה נהדר , כה צבעוני , כה שטוף שמש כקיץ הזה בתל אביב , על חולות הזהב שלה ועל שמי התכלת שמעליה . בשנים שלאחר מכן ניסיתי מדי פעם לחוש שוב בהרגשה ההיא , אך לשווא : היו לי בתל אביב ובמקומות אחרים חוויות , מקטנות עד גדולות , אירעו מאורעות שונים ומשונים , אך הקיץ ההוא מעולם לא חזר .
|
סוכנות סטימצקי בע"מ
|
|