|
|
Page:39
האב ידע תהפוכות אלא שהאם הצליחה , למרות כל הקשיים , להחזיק מעמד עם כל המשפחה וביתה נשאר מקום מפגש לצעירים השייכים לחוג זה של נוער יהודי מתלמד , וזאת עד עצם ימי המלחמה . זכור לי שפעם אחת אפילו ביקרתי בבית הכנסת שבכפר אבל רק פעם אחת . סבתא שלי לא אהבה דברים כאלה . זה היה , נדמה לי , ביקורי היחיד בבית כנסת עד עצם היום הזה . על אף האווירה הכפרית וההתרגשויות שגרמו לי הפרה שהמליטה , הקציר ומאורעות כיוצא באלה , היתה תקופת טארוטינו התקופה שבה התחלתי לחוש בקיום אבי . הימים היו ימי הכינוס הציוני בקופנהאגן . אבי כתב לאמי שתבוא אליו לדנמרק . נדמה לי כי חשש לבוא לרוסיה פן יהיו לו קשיים ביציאה ממנה . אמי יצאה לדרך אליו , אך כעבור ימים ספורים חזרה : היא הגיעה עד קייב , אך ידידיה שם אמרו לה כי אם תצא את רוסיה ספק אם תוכל לחזור בנקל כי צפויה התקפה גרמנית עזה ומי יודע מה ילד יום . היא חששה להשאיר אותי לבדי וכתבה לאבי כי יבוא הוא לרוסיה והיא עצמה חזרה לטארוטינו . ואמנם , אבי בא לרוסיה , לפטרבורג , והיא נסעה אז להיפגש אתו לימים ספורים . זו היתה פגישתם הראשונה מאז החלה המלחמה . בשבילי היו מאורעות אלה פשוט עילה לזכור את קיומו של אבי ולהתעניין במעשיו . אני מניח שאמי סיפרה לי עליו רבות . אינני זוכר זאת , אך כשנפגשתי אתו שוב ידעתי עליו הכל , ונדמה לי כי ידעתי זאת תמיד . מאז גם התחילה התעניינותי בארץ ישראל - שם מעבר לים השחור ומעבר לתורכיה . הכל יודעים לספר לי שאמי לא היתה ציונית , אולם ציונותי שלי ( אם אמנם זו "ציונות ( " נובעת דווקא מן השנים שביליתי אתה לבד . נדמה לי כי יש כאן אי הבנה לגבי מובנו של מושג הציונות , אך לזאת עוד אחזור . לא אזכור ולא ברור לי מה גרם לאמי לחזור לפטרבורג . אולי נמאס עליה לגור אצל קרוביה . בכל אופן , בדצמבר 1916 עזבנו את טארוטינו ונסענו לאודיסה בדרכנו צפונה . הביקור הזה באודיסה זכור לי יפה למדי . מובן שאינני זוכר את חיי העיר הזאת , את מועדוניה ותיאטרוניה . הייתי בן שש . אד כמה מרחובותיה אני זוכר . את פסל הדוכס רישלייה , זה שתיכנן את העיר המלכותית הזאת בשביל המלכה יקאטרינה . את חוף הים וגם את בית הספר היהודי לבנות שאותו ניהלה דודתי תמר קופ . זוכר אני גם גשר מעל לוואדי היורד לנמל . וגם את בני משפחתי שם אזכור . אצל דודתי תמר היתה גרה אמה , סבתא שלי , אווה מויסייבנה . היא היתה כבר אשה מבוגרת , מסורתית אך אי המסורתיות של בני ביתה לא הפריע לה כנראה במאומה . אשה נחמדה היתה ואני אהבתיה מאד מאד ( ועוד יותר בעת פגישתנו האחרונה בירושלים ב . ( 1920 שלא כסבתי השניה , לא התערבה בענייני ולא חינכה אותי - ואם כן , והרי בלי שאדע זאת . היא סתם אהבה , ואני
|
סוכנות סטימצקי בע"מ
|