|
|
Page:9
שלונסקי . בתקופה זו פעל 'נתיב' להגביר את שידורי 'קול ישראל' במדינות שמעבר למסך הברזל . הקשר עם אברהם שלונסקי ; הסופר , המשורר והמתרגם הידוע , מהפעילים בתחום קירוב ישראל לברית-המועצות ; סיפק לגפונוב מסווה להעברת כתביו בגלוי בדואר ( בספר ' מכתבים מעבר לקווקז' מובאים 77 מכתבי גפונוב אל שלונסקי . ( בנובמבר 1966 העביר גפונוב לשלונסקי קטע מתרגום שערך לפואמה 'עוטה עור הנמר' מאת רוסתוולי . כשגילה שלונסקי את סגולותיו הספרותיות של התרגום , מיהר לפרסם בעיתון 'על המשמר' את קטע התרגום המצולם . גפונוב קיבל את 'הדף לספרות ואמנות' מהעיתון ומיהר להראותו לעורך העיתון הגרוזי העירוני בקוטאיסי . זה קיבל את החומר בזרועות פתוחות והורה לאחד ממנהלי המדורים לכתוב מאמר בעיתונו . משפורסם המאמר לאחר כמה ימים , פנו אל גפונוב כמה עיתונאים מטביליסי והוא העניק להם ריאיון . בחודשים ינואר-פברואר 1967 נתפרסמו בגרוזיה כמה מאמרים בעיתונים חשובים ובהם דברי שבח לגפונוב תושב קוטאיסי ולעיתונאי והמתרגם אברהם שלונסקי מישראל שעשה להכיר את רוסתוולי לקהל הקוראים בישראל . גם הסוכנות הטלגרפית של ברית-המועצות 'טאס' פרסמה הודעה המשבחת את עבודתו של גפונוב . אחרי שעלה הסופר אלינסון ( ביילוב ) ארצה , שוחחתי עמו במשרדי 'נתיב' בתל אביב . הוא סיפר כיצד לאחר הודעת ' טאס' החליטו הוא ואחד מחבריו לחלץ את גפונוב מחיי העוני והמצוקה בקוטאיסי . שניהם טיכסו עצה להביאו ללנינגרד כדי לערוך לו פגישה עם גדולי המזרחנים ולגייס בשבילו עזרה חומרית . לא קל היה הדבר . מי יעז לארגן דיון ביצירתו של סופר עברי לאחר מלחמת ששת הימים , משנותקו היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ובעיצומה של הילולה אנטישמית שלוחת רסן ? למרות הכול , הם הצליחו לארגן לגפונוב סימפוזיון במכון לעמי אסיה . זאת כמובן בעזרת ידידים מהמדור הקווקזי ובייחוד האחים יוסף ולאון אורבלי , שניהם מלומדים ידועי שם . את משפחת אורבלי , ציין אלינסון , לא היה אפשר להחשיד בציונות . ברוסיה הסובייטית נודעה לכך חשיבות מרובה . באפריל 1969 ראה אור בישראל תרגומו של גפונוב 'עוטה עור הנמר' בהוצאת 'ספריית הפועלים' והוענק לו פרס על שם שאול טשרניחובסקי . הסופר אלינסון ( ביילוב ) סיפר כי בסוף שנה זו ביקר גפונוב שנית בלנינגרד במכון לעמי אסיה , ובהרצותו על 'המוטיבים התנ"כיים ביצירת רוסתוולי' כבר היה מונח לפני רבים משומעיו התרגום של 'עוטה עור הנמר . ' זו הייתה מלאכת מחשבת של אמנות הדפוס בישראל . הנוכחים ידעו שעל מפעלו הנהדר הזה הוענק לו הפרס . הכול כבר ידעו שהשלטונות הסובייטיים סירבו לאשר לגפונוב לצאת לישראל ולו לשבוע אחד בלבד לשם קבלת הפרס . הייתה ברורה לכול נקמתם של אנטישמים מרוגזים האוחזים בהגה המעצמה האדירה , על ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים . אך בין כותלי המכון היה אסור להזכיר זאת ולו ברמז . חלפו חודשים מספר מהופעתו המרשימה של גפונוב בלנינגרד , ולפתע הכתה בו מחלה אנושה . לא הועילו למחלתו שיטות הריפוי בקוטאיסי . המחלה התקדמה במהירות ושללה ממנו את כושר הדיבור והתנועה . הוא הוטס ללנינגרד , נבדק בידי טובי הפרופסורים ונתברר שיש הכרח בניתוח מוח . מאפריל 1969 עד דצמבר 1970 נשלחו מישראל לגפונוב שלוש דרישות ל"איחוד משפחות , " כלומר לעלייה . בה בעת גייס 'נתיב' אישים מפריס ומלונדון שנרתמו להשיג לגפונוב היתר יציאה . רק אחרי התעללויות רבות הותר לו לצאת לישראל . חולה אנוש הוסע ברכבת מקוטאיסי לנמל התעופה שרמיטובו במוסקבה . משם הועלה ב 27 . 5 . 71- שכוב באלונקה למטוס שעשה דרכו לווינה . אור ליום 28 במאי נחתו גפונוב ואמו בלוד , ודב הועבר באמבולנס לבית החולים תל השומר . ב25- ביולי 1972 נפטר גפונוב בייסורים קשים . אמו אמרה שהרופאים בישראל החזיקו אותו בחיים שנה וחודשיים , במקום יומיים לפי תחזית הרופאים במוסקבה . קברו נכרה בחלקת הסופרים שבקריית שאול . בסופדים היה גם המשורר חיים גורי " : גפונוב הוא אחד ממיליוני האלמונים , אחינו שם בארץ אשר גזרה על העברית שלו ושלנו כאילו הייתה אויב . כאשר נודעו לנו לראשונה פרטי הסיפור , חשנו משב הבשורה . ידענו כי גפונוב מאותת לנו , רומז לנו רמז דק , כאומר הכול חי . העם חי , שפתו חיה , כי אין יש מאין . הוא היה היחיד הבודד והפלאי , והוא היה בא כוחם של הרבים , שלוחה של עדה גדולה . "
|
|