|
|
Page:10
מנהרת הזמן סאדאת בירושלים - פרספקטיבה של 30 שנה חגי ארליך ? אנואר סאדאת החזיר למעמד של בכורה את ממד הזהות הייחודי המצרי על חשבון המעמד הערבי והאסלאמי . יוזמת השלום עם ישראל הייתה בהתאם צעד לחיזוק זיקתה של מצרים לעולם המערבי לפני 30 שנה , בירושלים , השמיע נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת את אחד המשפטים החשובים ביותר בתולדות המזרח התיכון : " אנו מקבלים אתכם באזור זה . " זו הייתה בשורה חשובה לישראל , אך הזמן לשלום מקיף ולקבלה כוללת טרם הגיע . סאדאת , מסתבר , יכול היה להתבטא בשמה של מצרים והזהות הלאומית המודרנית שלה , אך לא בשם הזהות הערבית או הזהות האסלאמית . אין להבין את תולדות המזרח התיכון , ובוודאי לא את תולדות העימות עם ישראל , בלי לתת את הדעת למתח הערכי והאופרטיבי בין תכנים אלה של הגדרה עצמית לשבר הזהויות של שכנינו . תולדות חייו של סאדאת עצמו שיקפו את תרכובת הזהויות של מצרים והאזור . סאדאת החל את דרכו הציבורית כאוהד וחבר ב"אחים המוסלמים , " תנועה שחתרה לשיקומה הפוליטי של אומת האסלאם . מימי ראשיתה במצרים של שנות ה30- ועד ימינו , מנהיגה התנועה , על שלוחותיה ברחבי האזור , מאבק בכל פשרה על קיום יהודי-פוליטי בארץ-ישראל . סאדאת עצמו נטש את התנועה על יעדיה אלה , אך נשאר מוסלמי אדוק , ולימים הקפיד על דמותו כ"נשיא המאמין . " החזיר למצרים את הזהות האבודה את דרכו כחבר מייסד ב"אגודת הקצינים החופשיים" וכאחד מראשי המשטר הנאצרי , עשה סאדאת לכיוון זהות אחרת - הלאומיות הפאן-ערבית . זו הייתה תורה שקראה לאחדות אזורית חילונית-מהפכנית-ערבית , וגם היא ראתה במאבק בעצם קיומה של ישראל עניין ערכי-קיומי . סאדאת היה החבר היחיד ששרד מהגרעין הראשוני של המהפכנים מימי נאצר , עקב הזדהותו עם יעדים אלה . עם כישלון הערביו ּ ת החילונית המהפכנית ומותו של נאצר , קיבל לידיו את נשיאות מצרים . בראייה לאחור ניתן להניח שכבר בשנת 1970 הביא אתו אל לשכת הנשיאות את ההכרה שיש לתת קדימות לרכיב זהות נוסף בנפש הקולקטיבית של עמו - הלאומיות המצרית . זו הייתה מערכת ערכים המדגישה את ייחודיותה של מצרים על חמשת אלפי שנותיה , תולדותיה , על מגוון הדתות , על שפע התרבויות שעיצבוה ועל זיקתה ההיסטורית לאגן הים התיכון ולמערב . אחת ההחלטות הראשונות שקיבל כנשיא הייתה להחזיר למצרים את שמה שנמחק מאז כונן נאצר ב1958- את " הרפובליקה הערבית המאוחדת . " חוקת 1971 הגדירה אותה מחדש : " הרפובליקה הערבית של מצרים . " את המעבר שעשה סאדאת מערביות למצריות , יש לראות על רקע האופציות שעמדו לפניו עם כניסתו לנשיאות . האופציה הפאן-ערבית קרסה עם תבוסת , 1967 האופציה האסלאמיתפוליטית איימה על עצם קיומה של מצרים כ"מדינת מוסדות" ) הסיסמה האהובה על סאדאת . ) זאת וגם זאת חייבו מלחמה במערב , בהשפעתו , ביכולתו לסייע . המצריות , מצד אחר , מאז ומתמיד עולה בקנה אחד עם השתייכות למשפחת העמים שבהנהגת המערב . גבולותיה ידועים , יש לה " אני" מתוחם . על בסיס המצריות ניתן להשלים עם שכן " אחר" ולמקד מאמץ של בנייה מבית . יש לה גם אידאולוגיה מסודרת שנבנתה מראשית המודרניזציה של המאה ה19- ושהייתה נחלת העילית עד לעליית הנאצריזם . למרות מורכבות הדברים , דומה כי ממרחק השנים מותר להניח שמלחמת 1973 הייתה מבחינתו של סאדאת מלחמה מצרית ולא מלחמה ערבית . רק כך אפשר להבין את אופן התנהלותה , גם זו הטקטית . אין לראות בה " מערכת גורל" לכיבוש תל אביב אלא מלחמה לכיבושה הדיפלומטי , הכלכלי והאסטרטגי של וושינגטון . מבחינה זו המלחמה ההיא הייתה הצלחה , ומצרים אכן עלתה על דרך הפתיחות כלפי המערב מצד אחד , והפתיחות כלפי חברתה שלה וכלכלתה שלה מצד אחר ההכרעה הדרמטית , הנועזת והאמיצה ב1977- לבוא לכנסת בירושלים , להכיר בישראל ולחתום עמה על הסכם שלום , הייתה צעד חיוני למימוש יעדיהן של הזהות והמדינה המצרית . מצרים , עם הפנים מערבה , נבנית מהכרעה זו עד היום . השלום המתקיים בין ישראל לשכנתה הגדולה מדרום הוא שלום עם הממד המצרי המודרני בנפש המצרית . אין הוא חזות הכול . הממד הערבי הכלל-אזורי והממד האסלאמי הפוליטי לא קיבלו את השלום ולא את מחוללו . העולם הערבי והציבור הנאצריסטי במצרים עצמה הוקיעו את סאדאת , ומצרים גורשה מהליגה הערבית . זה היה מכשול זמני . הפאן-ערביות החילונית הלכה ונמוגה ואולי אף נדחקה , לפי שעה , אל מחוץ לבמה . מצרים חזרה זה מכבר לחיק העולם הערבי , או למה שנשאר ממנו - מסגרת רופפת של מדינות טריטוריאליות הנאבקות לקדם את האינטרסים הנפרדים שלהן . את מקום הערביות כאנטי-תזה כלל-אזורית ללאומיות המצרית הטריטוריאלית , הייחודית , הפרומערבית , תפס מחדש האסלאם הפוליטי . בשנה שחתם סאדאת על הסכם השלום עם ישראל , ב , 1979- עלה גם משטר המהפכה של ח'מיני באיראן , וסאדאת עצמו נרצח בתוך שנתיים על ידי קנאי הדת של ארצו . מורשותיהם המנוגדות של סאדאת וח'מיני ממשיכות מאז להסעיר את המזרח התיכון ולטלטל את הדילמות של שכנינו , בין האפשרות לקבלנו באזור רב-מדינתי ובין המשך המלחמה בישראל מתוך מחויבות לניצחונה של זהות דתית-היסטורית אחת ויחידה . הממד הערבי הכלל-אזורי והממד האסלאמי הפוליטי לא קיבלו את השלום ולא את מחוללו . העולם הערבי והציבור הנאצריסטי במצרים עצמה הוקיעו את סאדאת , ומצרים גורשה מהליגה הערבית * פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון , אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה ; erlich @ post . tau . ac . il
|
|