|
|
Page:11
ואמנם , לפי עיקרון זה נהג ליבוביץ עצמו להסביר את הניגודים שמצא בעמדותיהם של נביאי המקרא . לדבריו , אינה דומה הסכנה הרוחנית שריחפה על העם בימי ישעיהו , היינו אלילות כפשוטה , עבודת עץ ואבן , לאיום הרוחני שריחף אחר כך בימי ירמיהו , היינו האלהה של הארץ , של העיר והמקדש . לפיכך גם התגובה הנבואית השתנתה מדור לדור . אולם המגמה הדתית העקרונית היתה אחת ואין בלתה , "קדוש הוא רק מי שמעבר למציאות . " ושוב , גם כאן לא אמר ליבוביץ את דברו רק על גיבורי המקרא ועל בני דורם אלא גם עלינו ועל בנינו ועל דורותינו , ואולי ביודעין ובלא יודעין דיבר גם על עצמו ועל המחאה ה "נבואית" שהעמיס על כתפו . אפילו המשיח לא ניצל מנחת זרועה של מלחמת קודש זו . בראשית דרכו ייחס ליבוביץ לאמונה המשיחית ערך מתקן ובונה . אמנם גם לפי דבריו באותם הימים הגאולה אינה עובדה , המשיחיות אינה נטועה בתוכנו ואינה מגוננת עלינו , אולם הוא ראה בה אמונה רוממה ותובענית , העומדת תמיד מול המציאות , מציבה לפניה אתגר ודורשת במפגיע את תקנתה . רק מאוחר יותר , כאשר פשתה בתוכנו משיחיות פוליטית וולגרית , נראה היה כי ליבוביץ דוחה מעליו לחלוטין את התקווה המשיחית ורואה בה חולשה של כוח הרצון ונסיגה מן האמונה באל אחד . אין שני מלכים משמשים בכתר אחד . אי שקט זה וערנות זו הס שאפשרו לו לצפות מראש רבים מן המשברים ומן הטלטלות שעברו עלינו . עוד בטרם הבנו זאת , הוא התרה בכולנו פן שליטתנו בעם אחר תשחית את מידותינו ותהפוך את ערינו לקסרקטינים מבוצרים . עוד בטרם הכירו בכך הוגים דתיים אחרים , הוא חזה את הסכנה הדתית הגלומה ב"חקיקה הדתית . " הוא גם היה מן הראשונים שהתריעו ברבים מפני רעתו של הקיפוח העדתי . אולם מטבע הדברים , הוא גם טעה טעויות ניכרות . לטעמי , הטעות הקשה שבהן היתה מגולמת בניתוק הנוקשה בין דת למוסר . אמת , ליבוביץ אמנם ביקש להבטיח בכך את עצמאותה של הדת , לגונן עליה מפני רדוקציה אל המוסר ומפני הבלעה גמורה בתוך ההומניזם האירופי . אך הוא לא ידע כי יבואו ימים שיתהפכו בהם היוצרות ודווקא המוסר האנושי הוא שיידחה מפני ה"דת , " ימים שהניתוק בין השניים יאיים לשוות לתורה פנים של אכזריות ומשטמה . כך קרה , למר גורלו , שדווקא אלה מבני זמננו הרחוקים ממנו ביותר - הימין הדתי הקיצוני מצד אחד והקבוצה החילונית הוולגרית מצד אחר - הם הנאחזים לפתע בכנף בגדו והם המצטטים מפיו דברים רהוטים וסדורים על הסתירה שבין תורה למוסר . ליבוביץ היה איש רנסנס : כימאי ורופא , פילוסוף ותאולוג ( לאמיתו של דבר , אנטי תאולוג , ( מוכיח בשער , מנתח פוליטי , נואם כריזמטי , שחקן , לוחם ללא חת , עורך האנציקלופדיה העברית , איש שרק מעטים תרמו כמותו להשכלתם של בני דורו . אולם מי שהכירוהו מקרוב ראו בו בראש ובראשונה מורה , איש דברים שבכל מאודו חשק ללמד , לחזור וללמד עוד ועוד . הוא נהג להיענות כמעט לכל
|
|