|
|
Page:12
מגע קר מתחת לחצאיתה , והיא הורמה מהארץ . רגליה הרפויות כמו נתקו מגופה , וראשה התמוסס . אחיזתו הסוגרת של הגנן הצמידה אותה אל ברכיו . קרירות מחוספסת צימררה את עמוד שידרתה ואת תלתליה . - תיכף אני אדע כמה את שוקלת . המהם הגנן . ... - כמה שאת שוקלת . חזר וגהר מעל לראשה . עדיין חייכה את חיוכה הנחמד שנתקע על שפתיה . גופה שבידיו החזקות של הגנן , כאילו זרם זה כבר ונטש אותה . רק צביטות הקרירות עדיין התקיימו בו . כשהעמיד אותה הגנן חזרה על הארץ , ורגליה , ולא כפותיו , נשאו את משקלה , לא התמוטטה משום מה . גל פתאומי של ריח צואת עכברים וגומי רקוב היכה בה . רגע עמדה על מקומה , כשהחיוך עדיין מתוח בחשיבה על פניה . את המלים - את רוצה לדעת כמה את שוקלת ? - שמעה כבר הילדה מאחורי ראשה , כשהתחילה פתאום , כאילו נמתחה כבובת קפיץ , לרוץ על הקרשים , סלי הגומי השחור , המגרפות , ופרצה אל דלת הברזל , שנפתחה תחת ידה בחריקה מתנגנת . באור אחר הצהריים , שהתפרץ פתאום בחוץ , סומאו השיחים , שלוליות הביוב וחורי מחילות העכברים לשאיפת אוויר אחת , שקפאה בבטנה שקופה וללא תחתית . ראייתה שבה אליה רק בקומה השניה , ליד דלת השכנים , שהדיפה כרגיל ריח קציצות מיטגנות וצנונים . בלב רועם , שטלטל את כל חדר המדרגות , הסירה את המפתח התלוי בשרוך על צווארה . בכוונה את המפתח הרועד אל מול חור המנעול , שוב כוסה הכל חשיכה . כאילו כל גופה זרם והתרוקן דרך עיניה . פתאום , מבלי לזכור בדיוק כיצד , מצאה את עצמה בין כתלי חדרה . כשהק י צו ההור י ם והבית , התמלא המטבח אדי מי קומקום וריח תפוזים נסחטים . דלתות חמורות סבר נפרצו ללא השגחה , ואל חדרה של הילדה התנפלו קולות הסירים המושלכים למקומם , ושיעולו רווי הסיגריות של האב . אולם באותו יום , הרעשים מלאי הביטחון העצמי , שכרגיל היו ממיסים את החלל שבבטנה , נהדפו מהצמרור שלא הרפה ממנה . אל המטבח הובהלה לקול קריאות האם . לרגע עוד מצאה מסתור באפלולית המסדרון , ושוב הוצנחה אל כסאה בחום המטבח ואדיו , מול החלון הפעור לשמיים האפורים . כשהשוקולד ומיץ התפוזים שנדחקו לקרבה ערבו עד בחילה חמוץ ומתוק , עוד המשיכה מתחת לשולחן למשוך את תחתוניה . מבטה , שבהה רחוק רחוק מעבר לזרועות הקרחות של העץ בחלון , נופץ רק כשנוגב השולחן במטלית
|
|