|
|
Page:11
נשימתו . - כמה את שוקלת ? השקט הסמיך שצימג אותה נופץ בקולו של הגנן , שהיה מחוספס כקול אדם שזה זמן רב לא הניע את לשונו . היא נסוגה קמעה לאחור , וניסתה בחיוך מהוסס לכסות את גופה . - כמה את שוקלת ? והפעם חזר כבר החיוך הכבד לעיניו של הגנן , וזרם מהן רק חרם כהה ורך . לשווא התאמצה להיזכר במראה המשקל בחדר האחות המצופה שעוונית מבריקה . התמונות התנדפו מקודקודה עוד לפני שנוצרו . - את רוצה שאני אשקול אותך ? וכעת היה מבטו של הגנן רובץ ברכות על עורפה , וכמו מגלגל אותה בעל כורחה על הדשא . היא אספה את רגליה אל מתחת לחצאיתה הפרושה . רגבים שרטו את עור ברכיה , ופירורים קטנים וקשים נגרפו לגרביות . כשעמדה לצדו של הגנן עוד דאגה ליישר את חצאיתה . ומשום מה , הדשא , שיחי הפרחים המעטים שניסו לצמוח בין קצף מי הכביסה לשלוליות הביוב , והעץ שהלך והתרחק , כולם כמו נפרדו ממנה בחגיגיות רבה . מחמת הריפיון לא הצליחה לכעכע את גושי המועקה שסכרו את גרונה . מעולם לא נכנסה אל מחסן הכלים . גם מראהו מבחוץ לא היה יותר מזיכרון מטושטש ממעבריה המשתמטים ליד דלתו . עכשיו , כשמצאה עצמה לפתע בתוכו , הוקפה חשיכה , וריח אדמה מעורב בצחנת צואת עכברים ריכך עוד יותר את ברכיה . - חכי כאן , אני אדליק את האור . דלת הברזל , המתנגנת עם כל תנועה , נסגרה . בחשיבה שמעה רק קולות נקישת קורות ופצפוץ קרשים קטנים , שכנראה נקרו בדרכו של הגנן אל הקיר השני , אל קופסת החשמל . במחסן החשוך כמעט לגמרי , המלא שברי רהיטים , עציצי בטון וספרים תלושי דפים , הסתנן האור יותר מבעד לערמות שקי'החול , שנשארו בחלונותיו מהמלחמה האחרונה , מאשר מהמנורה הצבועה כחול הסוואה , ושהדליחה צללים מירכתיו . לשאול איפה המשקל , או למה , לא עלה כלל על לבה . וגם אם היתה מנסה לשאול , היה הגוש הנוקשה שבגרונה בולע את ההברות . על אף החשיכה הבינה שעליה להיות נחמדה , כמו תמיד כשעובר הגנן . למרות הקושי להניע את גופה מריפיונו ניסתה למתוח אבריה . בעיניה הפקוחות במאמץ לא קלטה יותר מאשר גושים אפלים חסרי צורה . הצחנה , החשיכה וקולות הפצפוץ גאו סביב עד שכמעט מעדה . היא קמצה את אגרופיה . פצפוץ קרשים הביא את צעדי הגנן מהצד השני של המחסן . היא חייכה בחשיבה את חיוכה הנחמד כדי שהכל יעבור , והוא ימשיך בדרכו על אופניו . - אני ארים אותך אל המשקל .
|
|