|
|
Page:12
הכרוכות בנכותם לא הוכרו על ידי המדינה ורשויותיה , וכתוצאה מאלה הם ומשפחותיהם הידרדרו כלכלית וחברתית . מאבק מתמשך שיפר את מעמדם , ולאחר שהצליחו לפתח מערכת סנגור עצמאית ותומכת ( המנוהלת על ידם ) ויכולת תקשורתית מופלאה , השתנה מאוד מעמדם כלפי הרשויות . אין כל הבדל בין נכה צעיר לנכה זקן , הכלל הוא שמירה על עקרון השוויון בין אזרח לאזרח . בטי פרידן בספרה התחדשות ( ספרית מעריב , ( 1986 שואלת : ... " איך יכולים אנשים בני שלושים וארבעים להבין את השאלות המרכזיות ואת הסוגיות המוסריות המטרידות אנשים מעל לגיל שישים וחמש ... מדוע אין בציבור המחליטים אנשים מבוגרים יותר המגדירים את הבעיות . " כמה שאלות פוליטיות עולות מתוך הדברים ששואלת בטי פרידן בישירות כזו . כמו למשל , מי בישראל קובע את סדר היום של האנשים המבוגרים , הם או רק אלה המוכרים כסוכנים שלהם ? מדוע האנשים המבוגרים אינם מתגייסים להגדיר את מצבם ובעקבות זאת את מאבקם ? מדוע אין ילדיהם , הבנים והבנות להורים מבוגרים , המכירים את מצוקת הוריהם על בשרם , אינם מורדים במציאות המשפילה את הוריהם ואותם ? ומדוע ככל שאנו קרבים לגיל "הקובע" אנחנו מרחיקים עצמנו מהצורך להתקומם לנוכח המחר "המאיים , " להתארגן ולנסות לשנות את המצב ? הנחת היסוד שלי היא כי בישראל טרם הגיע הדור של " טרום זיקנה" ( גילאי החמישים ) והזקנים למודעות ביקורתית הנדרשת להגדרה של נחיתותם האזרחית . הם פגועים וסובלים , אבל הם עדיין לא הצביעו על מקורות האפליה ועוד לא התחילו להילחם בה ולשווק אותה . יש יתרון אסטרטגי למאבק על שוויון הזכויות של האנשים המבוגרים על פני אוכלוסיות מופלות אחרות . היתרון הוא בכך שהזיקנה היא אוניברסלית ובלתי נמנעת , והיא חלק קבוע והכרחי במעגל החיים הפרטי בחברה האנושית , ולפיכך , גם על מעצבי המדיניות "קופצת הזיקנה . " עקב האפשרויות שבעתיד הם עצמם יהיו קורבנות של החלטותיהם , ניתן לצפות מהם לתודעה אזרחית מפותחת יותר , או לפחות לראייה יותר תועלתנית . שהרי הם יהיו "שם" ואולי אף מוקדם יותר , מהכפופים להם .
|
|
|