|
|
Page:13
את הסדקים ואינו מנסה לפרוץ דרכם או לברוח מהם . ועדיין היום , בשנות החמישים לחיי , הנדנדה אינה יציבה , עדיין עולה ויורדת , אם כי בזוויות הרבה יותר מתונות . במשך השנים הללו , כאשר הקשרים עם גברים עוררו בי באופן מתמיד את המפגש הפנימי עם החלקים השונים שבי , הגבריים והנשיים , הרוצים וממאנים להתמזג - היו היחסים עם חברותי ועם אחותי מקור אינסופי של צמיחה ותמיכה . עם חברותי כמעט לא עלתה השאלה מי חזקה יותר ומי חלשה יותר . הדרך להידברות היתה חופשית , ולא התעוררה הדילמה של ויתור על עצמיות למען הקשר שבינינו . היו שנים שנושאי השיחה שלנו היו בעיקר - כמו בגיל ההתבגרות - הגברים שבחיינו . אבל מאוחר יותר , בשנות אמצע החיים , העסיקו אותנו דברים אחרים - הקשר שלנו עם ילדינו המתבגרים , עם הורינו המזדקנים , ההתלבטויות סביב קריירה ועבודה , יצירה וביטוי עצמי . בגיל מאוחר יחסית הייתי לאם , ואולי בשל כך היתה החוויה הזו השלמה ביותר . הקשר עם בתי הביא אותי למקומות ולעוצמות שלא הכרתי קודם , הקשורים למכלול רגשות , לאהבה גדולה , לכוח אינסופי , לפגיעות קורעת , לילדותיות גדולה ולבגרות אמהית . בתחום העבודה והקריירה דרכי היתה קלה יחסית . ועם זאת , ב 25 השנים שאני באוניברסיטה אני נמצאת בקונפליקט מתמיד - האם עשיתי נכון שעזבתי את העבודה הסוציאלית למען העבודה האקדמית ? מבחינה מסוימת אני חשה בגידה בעצמי , הייתי רוצה לטפל באנשים יותר מאשר לחקור אותם , לתמוך בהם יותר מאשר ללמד אותם . אך מבחינה אחרת אני נהנית מהיצירה , ההשפעה והחופש שסוג עבודה זה מאפשר לי . בעבודתי האקדמית מצאתי את עצמי , עם השנים , מתמקדת יותר ויותר בפסיכולוגיה של האשה ובהבדלים בין המינים . זהו תחום חדשני , מעניין ופורה במיוחד , ואני משלבת בו את העניין האקדמי עם העניין החברתי , הפוליטי והאישי ; את הביקורת החברתית עם התמיכה וההעצמה האישית . זה הסיפור שלי על הדיאלוג שבין הגברי והנשי שבי . אני רואה את עצמי עוברת את הדרך מהילדה במלמלה המפחדת מהכדור , אל הנערה המנהיגה הרוקדת בתור בן , אל האשה הצעירה הצומחת דרך פגיעותה ונשיותה , ואל אשד , בוגרת שהגבריות והנשיות חיות בה כמעט בכפיפה אחת . ואיך ישחקו שני אלה בהמשך השנים אינני יודעת עכשיו . כל אחד מאיתנו עושה את המסע הזה שבין הגבריות והנשיות שבו ,
|
|