sso
| Hello Guest - login | My Account | My bookshelf | My folders
Kotar website
Page:13

לחברה של ימי הביניים , והמאפיין המרכזי הוא זה בדיוק ; המהלך העז של החיים . "כשהיה העולם צעיר באלף שנים " , פותח הוזינחה את ספרו , "נראו לו קוויהם הכלליים של כל הדברים חתוכים וברורים יותר ממה שהם נראים לנו . הניגוד בין סבל לחדווה , בין צרה לאושר , נראה בולט יותר " . כך המצב גם ברחוב החרדי של המאה העשרים . החיים עדיין במלוא קיצוניותם ההיולית . בלי אבל , בלי ספקות , כמעט בלי הסתייגויות . כך גם האידיאל החרדי . בינם לבין עצמם יתארו דמויות חרדיות המצוינות למופת בשל אורח חייהן הקיצוני . יקראו להם "פאנאטים , קנאים , חשוכים ופרימיטיבים , " אלא שהכינויים הללו ייאמרו דרך חיכה והערצה . במאה שערים יש קבוצה הקרויה "הנידוחים , " כלומר הנידחים , והשם הזה , לא לטעות , ניתן לקבוצה דרך חיוב . הרחוב החרדי , במיוחד בקבוצות השוליים שלו , מפתח מיתוסים על מעשים קיצוניים ומספר על דמויות מופת כמו עמרם בלוי ז"ל , אהרון לןצנלבויגן ז"ל , חיים יוסל גוטליב הצעיר ואחרים , שגדולתם בקיצוניותם . סיפורי המופת הללו משמשים לעתים השראה לפעולה . אורי בלוי , בנו של עמרם בלוי ז " ל , מנסה להוכיח כי גם הוא , כאביו , לוחם ללא פשרות . כאשר חסידות קרלין נוטשת את "העדה החרדית" ומתחילה לקבל כספים מהמדינה הציונית עבור מוסדות החינוך שלה , הולך הרב אורי בלוי להפגין מדי בוקר ליד בית הספר של זרם חסידי זה , שלומדים בו נכדיו שלו . בלוי לובש שק ושם אפר על ראשו , כי צריך גם לתת ביטוי אפקטיבי לגילויי המחאה והזעם , וסתם הבעת מורת רוח לא תתקבל פה . צריך להעצים את המחאה . והכול נעשה ברשות הרבים , לעיני הכול , בפרהסיה . זאת היא מלת המפתח , וגם היא מופיעה אצל הוזינחה כמאפיין של החיים בימי הביניים . אין ספק כי היחס בין מה שמקובל כרשות הרבים לבין מה שקרוי רשות היחיד שונה בחברה החרדית מהמקובל בחברה החילונית . הכלל החרדי הוא שכמעט אין נושא שלחברה אסור לחדור לתוכו . הכול פרוץ לעינו הבוחנת של הציבור . יש לחברה מעמד בכל עניין פרטי של היחיד . אפילו יחסים אינטימיים בין בני זוג הם דבר שלחברה יש מה להגיד עליו , ומותר לה לפשפש בו . אמת , לכל הדברים הללו יתנו את הכותרת "הצנע לכת" ויחייבו להסתיר אותם היטב , אלא שלמרות החיוב הזה , מוכר המעמד שיש לחברה , באמצעות מוסדות הדת , לחדור אפילו אל חדר המיטות . באוקטובר 1982 הדליפו אנשי "העדה החרדית" לעיתון הירושלמי "כל העיר " את הסיפור על הרב אריה פרינד , ראש בית הדין של העדה , אשר בן שבעים ותשע החליט לקחת לו לאישה את חנה טורם , בת השלושים . לפי אותו פרסום גרמה כוונת הרב למהומה . ההלכה קובעת כי אסור לגבר קשיש , שאינו מסוגל להוליד ילדים , להתחתן עם אישה המסוגלת לכך , כי "זקן לא ישא ילדה " . ימים רבים עסק הרחוב החרדי בשאלה החשובה האם יש לרב כוח גברא , ער שהלה נאלץ להרגיע את כולם ולגלות כי אכן כוחו עוד במותניו . לפרינד

כתר הוצאה לאור


For optimal sequential viewing of Kotar
CET, the Center for Educational Technology, Public Benefit Company All rights reserved to the Center for Educational Technology and participating publishers
Library Rules About the library Help