|
|
Page:9
הקדמה בכל הדורות נחשב התנ"ך מופת של ספרות גדולה . לונגינוס בשעתו מצא בו את הנשגב במדרגתו הגבוהה ביותר ; פטררקה היה סבור שדוד הוא המשורר הגדול מכולם , ואוארבך מצא בסיפורי המקרא מידה של ריאליזם שכמוה אין עוד . בימינו שוב אין המבקרים מרבים לדבר לא על הנשגב ואף לא על ריאליזם , אבל הם מוצאים בתנ"ך תכונות ספרותיות אחרות הראויות לשבח . ג "' פ פוקלמן , במיקרו פרשנות המצוינת שלו לפרשיות מקראיות נבחרות , מצא סימטריות מילוליות , בייחוד כאלה הערוכות לפי צורת הכיאזם , גם בפרטים הזעירים ביותר של הטקסט ' . בקצה האחר של הקשת הראה נורתרופ פריי במקרו ביקורת שלו את כוחו הספרותי של התנ"ך בתחום הדמיוני הרחב יותר של סמלים ומיתוסים מאחדים . "העיר , הגן ומכלאת הצאן הם דימויי היסוד של התנ"ך , " הוא מצהיר . כנגד הדימויים האפוקליפטיים ודימויי גךעדן יש בתנ"ך , לדבריו , מערכת נרחבת של דימויים דמוניים : גךעדן לעומת חזון הישימון ; נהרות גךעדן לעומת האש היוקדת בשאול . הדין עם כל המבקרים הללו . התנ"ך הוא אכן בעל כוח ספרותי שכזה , ואין אתה יכול שלא לחוש ברוחו השורה על יצירותיהם של סופרים ומשוררים רבים , שגחלים בוערות ממזבח התורה נגעו על פיהם . ואמנם , מר פריי ראה להדגיש את כוחם המיתי פואטי של סיפורי המקרא ושל הנבואות מתוך שעמד על פעולתו של הכוח הזה בכתביהם של מילטון ובלייק ורבים אחרים . ואולם הסופרים שמתקשים לשייך את שיטותיו הספרותיות של התנ"ך לאחת התורות האסתטיות המקובלות אף הם אינם טועים . עם אלה נמנים אוגוסטינוס בספרו "וידויים , " והד"ר ג'ונסון , שהורה ש"השיח ושיג שבין נפש האדם לאלוהים אינו יכול להיות פואטי . " ובזמננו טען ק"ס לואיס שהתנ"ך "מקודש כל כך , מקודש בלי רחם ובלי הפסק , עד שאין הוא מזמין , ואף מונע או דוחה , גישה
|
|
|