|
|
Page:6
טוב" שומר מצות' גם בחוץ לארץ . כמובן , זוהי הכללה . לאורך ' כל הדורות היו אלה דווקא חוגים של יהודים דתיים שבמסירות נפש נפלאה עלו ארצה והתישבו בה . רק בזכותם , ארץ ישראל לא היתה עזובה מיהודים כמעט בכל דורות הגלות . אבל גם אלה לא עלו מטעמים "לאומיים" במובנה החדיש של המלה . הס לא חזרו אל "המולדת . '' כוונתם היתה לקיים מצוה . וכוח המניע אותם הם הגעגועים לחיות בארצנו הקדושה . אצל היהודי החילוני ליברלי היחס לארץ ישראל שונה לחלוטין , אבל לעומקו של דבר — רק בהופעתו החיצונית . במהותו דומה הוא לאותה ההזנחה למעשה שמוצאים אנו אצל הדתיים מהסוג שהזכרנו . אצלם הבעיה היא איך להצדיק את זכויותינו על הארץ לגבי הערבים . בשום אומה בעולם , שמהות לאומיותה מושרשת בגזע ובמולדת , לא היה אפשרי אותו המעמד '' האוביקטיבי" לגבי שאלה כזאת כמו אצל היהודי החילוני . לאומיות של "דם ואדמה '' היתה מוצאת פתרון לבעיה של זכות למולדת בלי קשיים , ולפי תכתיב האינטרסים הלאומיים שלה . לכן ערכו האוביקטיבי של הומניזם יהודי כזה מוטל בספק חמור . הרי זה הומניזם בלית ברירה . היהודי החילוני האוניברסליסט נאלץ להחזיק בפתרון זה במקום זהות לאומית . בלעדיו הריקנות הלאומית היתה בלתי נסבלת . הומניזם כנה הוא תוצאת האיזון בין תנאי הקיום הלאומי והאחריות הכלל אנושית המוטלת על כל יחיד , ועל כל עם . מכיון שעם ישראל נחצב מיסודות של עקרי אמונה בה , ' ומאידיאלים שקבלו את מרותם מצו ה , ' שהיהודי החילוני אינו מכיר בהם , אין לו פתרון המניח את הדעת לשאלת זכותנו לארץ ישראל , ואפשר שאין פתרון לפי האידיאלים הכלל אנושיים שלו' שהם מהווים את זהותו כיהודי . שוב הגענו לאותה התופעה , שהמקור התורני התרבותי של עם ישראל גורם תוצאות המקבילות זו לזו בטיב עצמותן אצל יהודים דתיים ואצל חילוניים : היהודי המאמין יכול להשיג את תכלית החיים שלו גם בלי ארץ האבות , ואחיו , שאינו מאמין , אינו יודע איך לקבל את ארץ האבות .
|
|
|