|
|
Page:11
שאנשים בחרו להשקיע את הונם המועט בתעשייה כדי לצבור הון רב . הדרך היחידה להסביר את האינטרס של האדם לא להשתמש בכספו להנאתו אלא להשקיע אותו , היתה בתיאור של אינטרס דתי . כך הוא מסביר את שורשיו של הרצון להצלחה כלכלית ברצון לזכות בכתר הנבחר האלוהי . מה שצד את עיני בתיאור הסוציולוגי של התנועה הפרוטסטנטית לא היה מצבם של מי שתוארו כ ' נבחרים' משום שהצליחו במשחק החיים , אלא מי שחיי החברה והכלכלה דחקו אותם אל השוליים , לא ה'נבחרים' אלא ה'ארורים . ' הטענה שלי התבססה על דגם דומה לזה של וובר בהיפוך מן המצליחנים למפסידנים : כשם שהכלכלה היתה השדה החברתי שבו התבחנו המצליחנים , כך היתה הפסיכיאטרית לשדה שסייע לחברה לתאר את ה ' ארורים . ' התפיסה הפרוטסטנטית הזו , כך טענתי , היא היוצרת תוויות של 'מחלת-נפש ' בלתי הפיכה . בשנת 1970 חזרתי לארץ והתחלתי ללמד באוניברסיטה העברית . באותה עת התלבטתי על דרכי המחקרית . במדעי החברה נהוג לכתוב מחקרים במותניים , המתבססים על מובהקות סטטיסטית . בדרך כזאת אפשר לפרסם מאמרים רבים הנחוצים לקידום המקצועי . באחד משנתתי המחקר הפסיכולוגיים החשלבים ראיתי דיווח על מחקר אמפירי שהראה הבדלים סטטיסטיים משמעותיים בין מי שמדגדגים אותו ובין מי שמדגדג את עצמו . אמרתי לעצמי בזה אתעסק כל חיי ? בהתאמות סטטיסטיות של גירויי דגדוגים ? כך חזרתי לרעיונות שהעסיקו אותי בימי לימודי בברקלי . משנת 1972 התחלתי לדבר על הרעיון , ומהר מאוד מצאתי את עצמי בלבו של פולמוס . הוזמנתי לכנסים בינלאומיים במזרח ובמערב , כמו כנס היסוד של הפסיכולוגיה הבינתרבותית שהתקיים בהונג-קונג ב , 1972- כמו גם לסימפוזיונים מיוחדים בהונולולו ובלוס-אנג'לס שבהם התווכחו על התזה שלי והתחילו לדבר על השפעות של הרעיון שהעליתי . ואז הבנתי שבעולם האקדמי שבו אני שרוי-שבוי , עלי לתבוע אבהות על הרעיון ולפרסמו . כתבתי מאמר שהתנפח לכדי ספר על ארוריות וסטייה (" and deviance damnation" ) שיצא בהוצאה היוקרתית פרי פרס מקמילן וזכה
|
|
|