|
|
Page:6
המתכוון להישאר כזה , הרי הוא ציוני בעצם נסיונו לפרש ענין זה . היום , יותר מאי פעם , יש לבטא מלה זו ללא הסתייגות ותוך קבלת מלוא משמעותה . על מנת להזהר מזיוף , ספר זה על הזהות היהודית , שנתחבר ב 1976 בשפה הצרפתית עבור קהל דובר שפה זו , לא היה יכול להיכתב אלא על ידי יהודי צרפתי , שחי זמן רב בצרפת אך בחר מרצונו החופשי בציון שבה הוא מתגורר כאזרח מדינת ישראל , שבירתה ירושלים לא חדלה להיות משאת נפש של יהודי הגולה , השרים על שיבה "לשנה הבאה" ושעודנה , עבור הגולים או השבים , העיר שאליה הם מזמינים בגעגועיהם או בנוכחותם את כל עמי תבל לבוא ולשאת תפילה במקדש שייבנה , " יום אחד" בשנה הבאה , אם לא מחר או היום ; כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים . ( ישעיהו נו , ז . ( יהדות במיקשה אחת כיוון שהיהדות מונותאיסטית ומשרה אחדות , היא נראית כמיקשה אחת אך לא כן הוא : במעמקיה הריהי רבת אנפין , אולי יותר מכל תורה דתית אחרת . במישור זה מעורבים דחפים שניתן לראותם כתחרותיים : הנצרות מבקשת לצמצם את היהדות למקרא . זוהי דרך בלתי מתוחכמת אשר תוך כדי מתן כבוד ל"אבות" מסווה את הזלזול ב"מאובך ( ארנולד טוינבי . ( Arnold Toynbee הרציונליות מבקשת לראות ביהדות חוקה אך לא הגות . ואילו האנטישמיות מייחלת שלא תהא ל < ו זו ולא זו כי אם עובדה חברתית או גזעית משוללת תוכן רוחני . ריבוי פניה של היהדות נובע בשורשו מעובדה פשוטה שאין להתעלם ממנה : הדת ה"מקראית" הזו אינה מבוססת על ספר אחד בלבד , התנ"ך — אלא גם על עוד שני ספרים מאוחרים יותר בעלי אותה חשיבות רוחנית : התלמוד והזוהר . האחד בעל אופי רציונלי בעיקרו והאחר — מיסטי . התורה שבכתב ( התנ"ך ) והתורה שבעל פה ( התלמוד ) והחוויה ( הזוהר ) מהווים את היהדות . לא ייתכן לנתק
|
|