|
|
Page:11
של המועסקים במפעלים הגדולים . כפי שאווה אילת מתארת יפה , בדרך זו משתנה לאט גם צורתה המסורתית של חלוקת העבודה הרגשית בין המינים 1 פעילותן של נשים במקום העבודה מתוארת כעת יותר ויותר במונחים תראפויטיים , ואילו לגברים מוצע לקבל על עצמם סגולות התנהגות נשיות ; כך נוצר אוצר מילים כללי , בין מגדרי , של אמפתיה ודאגה . כתוצאה משינויים אלה מיטשטשת בהדרגה ההבחנה בין הפרטי לציבורי ובין משק הבית למקום העבודה , מאחר שהציפייה התרבותית היא שהן גברים והן נשים יבטאו אותן סגולות רגשיות . אך לא רק התיאורים פורצי הדרך הללו , ההופכים את המחקר המסורתי על פיו , עושים את קריאת המחקר הזה למרתקת כל כך , אלא דווקא ההבחנות הצדדיות כביכול שנכתבו מתוך אהבה לפרטים . בפרק זה מסופר , לדוגמה , כי בשנות העשרים של המאה שעברה ביססה ספרות העצות את מעמדה - לצד הקולנוע - כיסוד המרכזי של חרושת תרבות ; ובתיווכה התפשטו הנורמות החדשות של אמפתיה רגשית ושל דאגה בקרב חלקים הולכים וגדלים של החברה ; דמיון סוציולוגי רב נדרש כדי להציב את הקולנוע ואת ספרות העצות זה לצד זו כשתי האינסטנציות העיקריות של תרבות אחת , המטפחת את אימוצן של סגולות התקשורת הבין אישית . ואולם חריפותה של אווה אילוז כמאבחנת חברתית - לצד היותה סוציולוגית משקיפה - ניכרת בכך שהיא אינה מסתפקת בתיאורים ניטרליים כאלה . השחזור הארכיאולוגי של התמזגות תהליך הייצור הקפיטליסטי עם תרבות הרגש מובא לפנינו אמנם בשפה תיאורית , אך שוב ושוב נמהלת בתיאורים הללו נימה ספקנית ביחס לתוצאות התרבותיות חברתיות של ההיתוך הזה . על פי השקפתה , עם התפשטות "התקשורת התראפויטית , "
|
|