|
|
Page:13
צפורה לוריא : 2008-1948 לזכרה טידית עמיחי לא הספקתי להיפרד מציפי . ראיתי אותה בפעם האחרונה בערב סוכות , ב 10 באוקטובר , 2008 כשביקשה להצטרף אלי לנסיעה למוזיאון תל אביב לאמנות , לאירוע ההשקה לששת הקטלוגים שליוו את שש תערוכות העשור לציון 60 שנה למדינה . נסענו למוזיאון . ציפי התרגשה כל כך מהאירוע . בעיניה היפות יכולתי לראות שמחה אמיתית , שהנה הצלחנו ליצור כאן , בישראל , שש תערוכות היסטוריות חשובות , המקיפות את האמנות הישראלית במיסבה , חגיגה של אמנות . באותו יום שישי היא אף ביקשה להשתתף בכנס שתוכנן בנושא אמנות ישראלית במסגרת שש התערוכות , ולדבר על התופעה הייחודית כל כך של צעירות דתיות , הבוחרות ללמוד אמנות וליצור בחברה שאינה רגילה למעשה יצירה כזה . "את לא מאמינה , עידית , " כך אמרה בעיניים נוצצות , "יש כאן קבוצה של בנות דתיות , חלקן גרות בהתנחלויות , והן לומדות במכללות לבנות ויוצרות אמנות של ממש . " כשחזרנו לירושלים , והיא עודנה מהססת אם להסכים שאסיע אותה עד בית אביה , נתתי לה את ששת הקטלוגים . היא אחזה בהם באושר כה רב והודתה לי , ולא ידעתי שזו לנו פגישתנו האחרונה . נשארו בי כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לציפי . החשוב מכול הוא שאני זו החייבת לה תודה ענקית . לא רק את בנות המכללה היא לימדה . כל מפגש אתה היה עבורי לימוד . הדבר החשוב ביותר שלמדתי ממנה הוא הסובלנות והגדולה הזו להכיל את השונה ללא דעות קדומות . אשת אמנות מעפרה . אוצרת , חוקרת , כותבת ויוצרת בעולם האמנות השמאלני , והנה אין גבולות ואין חומות , אין שמאל ואין ימין , אין חילוני ואין דתי . יש הערכה , יש הבנה , יש אהבה . אהבה לתרבות , לאמנות , ובעיקר ישנה אהבת האדם באשר הוא אדם . יפה בעיני שגיליון זה של טרמינל מ"וזד פרק נכבד הן לציפי לוריא והן לרפי לביא - שתי דמויות הנראות לכאורה כה שונות באורח חייהן ובתפישת עולמן . ציפי , שלמדה אצל רפי לביא ב " מדרשה " במשך שנתיים ( בין 1978 ל , ( 1980- הצטרפה לשורה ארוכה מאוד של אמנים ושל חוקרי אמנות ישראליים שראו בדפי מורה רוחני . לא רבים יודעים כי בנוסף לקשרי ההערכה המקצועית נרקמה בין השנים ידידות ורעות של ממש . לא רבים יודעים כי רפי לביא היה כמעט ראשון המתקשרים לציפי מיד כאשר הודיעו בחדשות על פיגוע בעפרה . נראה לי שגם עבור רפי לביא , וגם עבורי , ציפי הייתה סמל של סובלנות ושל קבלת האחר , בעיקר סמל של תקווה , שחרף כל הדעות הקיצוניות וכל השנאות והמלחמות הפנימיות נצליח לקיים כאן דיאלוג בין אחים , ולחיות יחדיו בארץ השסועה שלנו . הרבה נסיעות משותפות היו לנו , במיוחד בתקופה האחרונה , כשהרגשתי שהנטיעות באוטובוסים קשות לה . חשתי כמה חשוב לה להמשיך ולכהן במדור , להתעדכן , ללמוד מה מתרחש , להביע את דעותיה , ובעיקר - להגן על האמנים מהשוליים , מהפריפריה , ועל היוצרים המוכרים פחות הנאבקים על יצירתם . ממש עד הרגעים האחרונים ציפי לא ויתרה והתעקשה להגיע לישיבות המדור , לסיורי גלריות , לביקורים בבתי אמנים . היא האמינה שנוצרת בישראל אמנות נפלאה , מקורית ומיוחדת , ונלחמה עד יומה האחרון שנמשיך להכיר באמנות הפלסטית הישראלית ולקדמה . נסענו מירושלים לתל אביב ובחזרה . הטלפון שלה לא הפסיק לצלצל . הרגשתי עד כמה היא מוקפת באהבה ובחברות . שימח את לבי לראות שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה , ואכן יודעים את הציפור המיוחדת הזו , שהיא עצמה הייתה ש"כת לא ש"כת , שהייתה כאן וגם שם , ותמיד תמיד כל כולה עם האדם שלצדה . היא דיברה רבות על בני ביתה . הרגשתי שגם את המחלה הקשה היא מקבלת באותה גדלות נפש שבה קיבלה את החיים . ציפי אולי לא הייתה חשה בנוח עם כל מילות התודה והשבח , שאנו מרעיפים עליה כאן בעיניים דומעות . אבל היא ודאי הייתה מאושרת לדעת שבירושלים , העיר שהייתה כה חשובה לה , קמה גלריה אלטרנטיבית במרכז העיר , ומיטב אמני ישראל מתקבצים בה ונחשפים לקהל חדש , שאינו מורגל באמנות ישראלית . אין הרבה גלריות בירושלים , ואני מקווה שהגלריה הנפתחת כאן היום תממש את חלומה של ציפי ותמשיך את מורשתה . אני , מכל מקום , מתחייבת , שכל עוד אני מכהנת בתפקידי הציבורי , אמשיך את שלמדתי מציפי , ואפעל בעין יפה וטובה למען כל צבעי ומגזרי הקשת הרחבה והמגוונת הזו של עולם האמנות הישראלי . ? יהי זכרה ברוך . * עידית עמיחי . מרכזת תחום האמנות הפלססית והמוזיאונים במשרד המדע , התרבות והספורנו . צפורה לוריא כיהנה כחברת המדור לאמטת פלסטית מסעם המועצה לתרבות ולאמנות במשך שתי קדנציות , אך את הקדנציה האחרונה לא זכתה להשלים . [ תצלום : מרים צחי !
|
|