|
|
Page:4
המוזה , החוויה ולימודי האמנות במבט פילוסופי אפלג 1 ון , עמנואל קאנג 1 וגון דיואי על התועלת ועל הנזק שבלימודי האמנות דורית ברחנא לורנד בקרב הפילוסופים , כמו בקרב הצימר כולו , רווחת העמדה שלפיה אמנם אפשר ללמד טכניקות המשמשות אמנים , וראוי ללמד גם היבטים עיוניים של האמנות , אולם אין בכוחם של לימודים אלו להביא אדם להפוך להיות אמן . הכישרון האמנותי הוא מולד , ורק מעטים ניחנו בו ; שאר האנשים יכולים רק ליהנות מפרי ידיהם של המוכשרים . ברשימה זו אציג שלושה מהפילוסופים המוכרים יותר שעסקו באמנות . שניים מהם , אפלטון ועמנואל קאנט , שותפים לעמדה שהצגתי ( אף שהם גוזרים ממנה מסקנות שונות , ( ואילו השלישי , גון דיואי , גורס כי לא זו בלבד שהכישרון האמנותי טבוע בכל בני האדם , אלא שבאמצעות תהליך oipn ראוי אף ניתן לפתחו . אפלטון ( אתונה , 348-427 לפנה"ס ) אמנם עסק בעיקר בשירה , במשמעותה הרחבה כאמנות של מילים , בכלל זה פרוזה ומחזאות , אולם את עיקרי עמדתו ניתן להחיל , לדבריו ( ב " פוליטיאה " ו 1 למשל , ( גם על האמנויות הפלסטיות . על פי העמדה שהוא מציג בדיאלוג איאון , " האמן אינו פועל מכוח מומחיות . זאת , בראש ובראשונה , משום שהוא עוסק בדברים שאינו מתמצא בהם : צייר יכול לצייר סצנת קרב , אך אין פירוש הדבר שהוא יודע להילחם . בנוסף לכך , אין האמן בקי במידה שווה בכל תחומי עיסוקו : הוא יכול להצטיין בסגנון מסוים , ולשעמם בסגנון אחר . יחד עם זאת , ברור שלאמן יש יכולת מיוחדת , העולה על זו של שאר האנשים , ואם אין זו מומחיות , הרי יכולת זו מוכרחה להיות מתת אלוה ( מוזה ) או מעין שיגעון . אפלטון אינו מציע אפשרות שלישית המקובלת כיום : כושר דמיון מפותח . ניתן אולי לייחס זאת לשאיפתו של אפלטון , כפילוסוף , לבסס את מעמדו העליון של השכל על חשבון כשרים אנושיים אחרים , כמו כושר הדמיון . לפי עמדתו הכללית של אפלטון , כל כושר שאינו ניתן לכימות ולהשוואה , כלומר שאין לו מדדים מופשטים כלליים , אינו ראוי , והוא שייך לכוחות הנחותים של הנפש - התשוקות והרגשות שמקורם גופני . לא סביר היה בעיניו , אולי , כי כושר בלתי רציונלי , כמו הדמיון , יהיה כה פורה . עם זאת , כיוון שהאמן אינו יכול להיחשב למומחה , אי אפשר לייחס את כישרונו לשכל , ליכולת רציונלית ללמוד ולהכיר . על כן , האפשרות היחידה היא מתת אלוה או שיגעון , כעין דיבוק האוחז באמן וממגנט אליו בכוח בלתי נראה את כל הנהנים מאמנותו . מתת אלוה אי אפשר להעניק , ושיגעון אי אפשר ללמד , ועל כן אין טעם בשאלה , כיצד נכון ללמד אדם להיות אמן . יתרה מזאת , אפלטון סבור כי רק את האמן הבינוני , זה שמתת האלוהים שלו מועטה יחסית או ששיגעונו פחות , ניתן לטון באמצעות הוראה מגמה ליצירת אמנות המועילה למדינה , ואילו אמנים טובים באמת אינם מסוגלים להיעתר לדרישות חיצוניות , כיוון שהכוח הפנימי המפעיל אותם ( מוזה או שיגעון ) הנו כה חזק , עד כי אינם יכולים להתנגד לו . לכן , טוב תעשה המדינה אם תגרש מתחומה אמנים כאלה , אמנים טובים באמת . מעמדתו של אפלטון עולה , כי בפני בתי הספר לאמנות עומדת בחירה בין שתי אפשרויות מרמה : מרמה ביחס לאמנות , בכך שיפתחו את שעריהם לאמנים בינוניים וילמדו אותם לפעול בהתאם לצרכי המדינה , או מרמה ביחס לתלמידיהם , בכך שיתיימרו ללמדם להפוך להיות אמנים טובים . הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנג ( 1804-1724 ) 1 נחשב לממשיכו של אפלטון מבחינות רבות , אולם עמדתו ביחס לאמנות שונה . תורתו של קאנט מבקשת להיות ניטרלית יותר ; בניגוד לאפלטון , שמסקנותיו התיאורטיות משקפות , במידה רבה , את מה שנראה לו ראוי וכדאי , קאנט מציג את ניתוחיו הפילוסופיים כתלויים לא במה שצריך להיות , אלא רק במה שקיים . קאנט גם אינו עוסק בתפקידו של האמן מבחינה פוליטית , אלא בוחן את סוג ההנאה שאמנותו מסבה לנו . אנו נהנים מאמנות משום שהיא מציגה לנו דברים מוכרים באור חדש , וגורמת לנו לראותם כייחודיים וכחסרי תחליף . בעצם כך אנו נהנים מהיכולת שלנו להתבונן גרידא , ללא מטרה שמעבר להתבוננות . זוהי הנאה אסתטית שיסודה בהתענגות שלנו מיכולתנו להבין את העולם . מי שמסוגל לגרום לנו להנאה אסתטית , ניחן בכישרון ליצור עבורנו דימויים חדשים . כישרון זה הוא ברובו מולד , אולם ישנו גם חלק נרכש . כדי שהיצירה תהיה נגישה , עליה להשתמש בשפה מוכרת לנו . על כן על האמנים להכיר את תולדות האמנות של תחומם . כדי להיות מסוגלים לדייק ביצירת הדימוי , עליהם לשלוט היטב בטכניקה , וגם זה עניין גלמד . נראה שכיום רוב בתי הספר לאמנות מאמצים את גישתו של קאנט מבחינה ם הם מאפשרים לימוד של טכניקה ושל תולדות האמנות , מבלי להתיימר להציע לימוד של יצירת דימויים . היעדר יומרה זה אינו מובן מאליו . בתקופת הרנסנס , למשל , נראה היה כי שוליית האמן צריך ויכול ללמוד לא רק טכניקה והיסטוריה , אלא גם בחירת דימויים . כך ממליץ התיאורטיקן אלברטי לקוראיו הציירים לבחור דמויות בגילאים שונים , להציבן באופן מסוים בקומפוזיציה , ואף מסביר כיצד לכוון אותן כלפי הצופה . בניגוד לאפלטון ולקאנט , הפילוסוף האמריקני , גיון דיואי , ( 1952-1859 ) סבור כי הכישרון האמנותי אינו מיוחד כל כך . אף שגם דיואי סבור כי זהו כישרון מולד , הרי לתפישתו יש להיזהר שלא לרמוס כישרון זה , ולאו דווקא לשקוד על פיתוחו . בדומה לקאנט , גם דיואי סבור כי יש קשר בין יכולת החשיבה הכללית שלנו לבין יכולתנו ליהנות מאמנות . ההנאה האסתטית היא , ביסודה , אותה הנאה שאנו חשים ברגעי חיים שבהם יש לנו הארה כלשהי : רגעים שבהם נדמה שהבנו דבר מה חדש ומרגש . לא זו בלבד שאין סתירה בין ההיבט השכלי של ההארה לבין ההיבט הרגשי ( כפי שגרס אפלטון , ( אלא הם משולבים לבלי הפרד . חוויות כאלה הופכות למעין פסגות הרים בניסיון החיים ש ^ ו : כשאנו מביטים לאחור על חיינו , אנו רואים אותן , שבים להתבונן בהן , מבינים אותן בכל פעם באור שונה , וחווים אותן שוב ושוב מחדש . אלה הם הרגעים המכוננים המעניקים טעם לחיינו . אמנות טובה באמת מספקת לנו הנאה מעין זו . הכישרון ליצור אמנות כזו טמון בכולנו . "משום שהחוויה היא מימוש האורגניזם במאבקיו והישגיו בעולם הדברים , היא האמנות בראשיתה" ( דיואי , אמנות
|
|