|
|
Page:420
היה זה מקרה המוות היחידי משך ההפלגה . ההלווייה נערכה בלילה . אחרי חצות הורדה הגופה לים . אחד הרגעים הפנטםטיים ביותר בשבילי במשך ההפלגה היה כאשר ארנסט הרטמן הביא שני שקי סוכר ריקים , שבהם החליטה המפקדה לעטוף את הגופה יחד עם מספר לבנים כתוספת , משקל . היו אלה שקים פשוטים ביותר שהתנוססה עליהם הכתובת של הפירמה לסוכר בבוקרסט באותיות שחורות . לאחר שתפרו אותם ועטפו בהם את הגופה — עטפו אותם במחצלת קש גדולה וקרש עץ הישווה לה מראה של ארון מתים . מקובל לעצור אניד . ממהלכה בזמן לווייה . המפקדה החליטה שאנית עולים כזאת אינה יכולה להרשות לעצמה לעצור כדי לא לאבד זמן . הגופה לא נזרקה מאחורי הסיפון , היא הורדה לאט בשני חבלים עד שנגעה כמעט לפני המיים , ואז עזבנו את החבלים והגופה נעלמה בתוך התהום השחורה . לא הודענו לכל אנשי האניה על ההלווייה , רק מאתיים שלוש מאות איש היו נוכחים . רב מאגודת ישראל אמר את התפילות . לא היו הספדים . איש מאתנו לא היה נוכח אף פעם בלוויית רבת רושם ורבת זוועה כזאת . למחרת סיפר לנו רב החובל שהלווייה נערכה עשרה מילים צפונה מחוף אנטוליה מול שפך הנהר םקריה . אחרי עגינה קצרה בנמל הפחם התורכי זונגולדג . אשר באנטוליה הצפונית , הפלגנו בכיוון למיצרים המחברים את הים השחור אל הים התיכון . אלה הם הבוספורוס , שבין הים השחור לים השיש , שבקצהו הדרומי שוכנת קושטא על אלף מסגדיה , ומיצר הדרדנלים , המחבר את ים השיש עם הים האיגאי והים התיכון . בזונגולדג , החרימו השלטונות התורכיים את הפספורטים של בעלי האניה התורכיים ולא נתנו להם לרדת לחוף . השלטונות חשדו , כנראה שמא הללו מכרו לנו את האני התורכית שתלך לאיבוד . בלי "םקריה" לא יורשה להם לחזור לתורכיה . עזבנו את זונגולדג . היה יום ערפל . אנו עגנו ע"י הכניסה לבוספור ולא יכולנו להכנם כי לא ראינו את דרכנו . עגנו שם כ 24 שעות . מסביב הצטופפו אניות רבות שהשמיעו בלי הרף את שריקות צופריהן . קמל בי , בעל האניה היחידי שנשאר אתנו , החליט לרדת בסירת משוט — ולחזור לסקריה כשהיא תעבור שם . מטרתו העיקרית היתה להשיג רשיון ללילה לעזוב את האניה בקושטא . הוא יצא בסירה אך לא הצליח לחזור היות והוא נאסר ע"י המשטרה המקומית , אשר לא הבינה את כל הענין . המשטרה שמרה את קמל בכלא ולילה לא הורשתה לעזוב את האניה . המשכנו את דרכנו לארץ כשמכל בעלי האניה נוסעת אתנו רק הבחורה התורכית לילה , שהיתה המתרגמת שלנו בשעת השיחות ברומניה . אגב , השלטונות הבריטיים בארץ חשבו אותה למעפילה והכניסוה למחנה הריכוז בעתלית שמשם היא שוחררה רק במאמצי הממשלה התורכית אחרי חדשיים . צריך לתאר את מצב רוחה של לילה , אשר נשארה לבד בין אלפיים יהודים פראים — ומראה פנינו היה באמת מחריד — ונוסעת מי יודע לאן . היא
|
|
|