|
|
Page:130
קבוצות קבוצות' בסדר קבוע מראש , אל הסירות וחותרים לחוף . תחילה נהגו המורידים לתת לסירות להתקרב ככל האפשר לחוף , אולם לאחר שקרו מקרי " ע 1 הסירות נתקעו בחול , והשמתו מחדש הייתה כרוכה במאמצים קשים ובעיקר בביזבוז זמן יקר — החלו המורידים מקדמים את הסירות בים , כשהמים מגיעים עד למתניהם . את רוב הבאים וביחוד את הנשים והקשישים , החולים והילדים , הם נושאים לחוף על כתפיהם — אותם ואת מטענם , ואילו הצעירים מבין העולים קופצים מן הסירות המימה ומגיעים לחוף בעקבות המובילים . עבודת ההורדה נעשית בחפזון רב , כי ככל שיקדימו העולים להגיע לחלף וככל שתקדים האניה להפליג ללב ים — תפחת הסכנה שייתפסו . בגבור קצב בואן של האניות הובאה קבוצת םוארים מיוחדת מבוגרי " זבולון" ובראשה אלימלך לבל . הם היו משיטים את הסירות לאניה ומביאים את העולים לחוף , וחוזר חלילה . פעילותם היעילה החישה בהרבה את ההורדה . כשמתרכזים בחוף כמאה עולים , מעלה אותם החוליה המיועדת לכך למושבה ומביאה אותם לאולם קולנוע "אסתר" — שהועמד על ידי בעליו , אייזיק גרינשטיין ז'יל , לרשות מארגני העליה . כאן , בקולנוע' מקבלים העולים את ארוחתם הראשונה , והמנצח על המלאכה — בנימין שוורצמן , חלבן על פי מקצועו , שלא חם על מאמציו ולא על כדי החלב שלו ... בקולנוע מוחזקים העולים עד עלות השחר . אז מופיעים האוטובוסים של " אגד" ומובילים את העולים למקומות המיועדים ברחבי הארץ , לפלוגות הגיוס של בית"ר או לקרובים וכדומה . לכל אוטובוס מתלווה אחד מאנשי אצ"ל . יש ואי אפשר לפזר את העולים בו ביום , בגלל תנועת משטרה מוגברת בסביבה או סיבה אחרת , ואז מביאים אותם לבתי אריזה בפרדסי הסביבה , ושם הם שוהים עד עבור זעם . וכמה מלים על העושים במלאכה . כולם אנשי עמל , העובדים מבוקר עד ערב להרויח את לחמם ולפרנס את משפחותיהם , מי בשדה ומי בכביש , מי בסדנה ומי בפרדם , מי בחנות ומי במשרד . אחרי יום עבודה קשה הם עוזבים את ביתם , את משפחתם ואת מנוחתם , ובאים לעסוק בהורדת העולים — שלא על מנת לקבל פרס ולא לפי צו מגבוה אלא לפי צו מצפונם בלבד . מתוך חרדת קודש הם באים , כי עבודת קודש היא בעיניהם : לסייע לאחים לרעיון וליהודים למודי סבל ורדיפות לפרוץ את ההסגר הבריטי על המולדת ולהגיע לחוף מבטחים ! להגדיל את הישוב היהודי בארץ ולהרבות את כוחו ! לקעקע את אשיות השלטון הזר , על ידי הפרת חוקיו המרושעים . על כן אין קץ להתלהבות ולמסירות שבה נעשית העבודה . איש אינו קובל , איש אינו רוטן , איש אינו מנסה להתחמק מן התפקיד שהוטל עליו , איש אינו עוזב את משמרתו . לא אחת יקרה שמחכים לאניה לילה וזו בוששת לבוא . בבוקר יוצאים האנשים לעבודתם ובערב הם חוזרים למשימתם על החוף בלי לתת תנומה לעיניהם . יש ובלילות סתיו ארוכים הם נרטבים מגשם סוחף , ובלילות חורף קרים חודר הכפור לעצמותיהם , אך הם אינם יודעים לאות . דומה שזה טעם חייהם !
|
|