|
|
Page:98
סירות ובכל אחת נכנסים 13 איש . עשר פעמימ תשוטנה מן הספינה אל החוף וחזור עד אשר "רד האחרון . הם מופיעים מתוך המים כצללים ורצים אל הגבעה . רטובים עד מתניהם , ילקוטים כבדים על גבם , הולכים הם בזה אחר זה , ובעברם על פנינו הם לוחשים : "שלום , שלום . " פתאום קורא לי פייקוביץי : "בוא , כבר כולם כאן . " אנו ממהרים . נפרדים משמואליק טגנסקי שבא בראש המשלוח הזה במקום משה גלילי . הוא מספיק להבטיח בחטף — אלף איש בסיף נובמבר . את האנשים מסדרים בשלשות וסופרים אותם . אחר כך יוצאים למסע . פייקוביץ' בראש , אני המאסף . בזרועותי — התינוק . השעה כבר אחרי שתיים . והדרך — כמעט כולה גבעות חול — תימשך שעתיים . האנשים עייפים ורגליהם כושלות . הילקוטים הכבדים , שנרטבו במים — מוסיפים על הקשיים . מדי פעם נופלת אשה ואנו מושיבים אותה מאחורינו על הסוסה עד שתנוח . אחרי השעה הראשונה האנשים מאיטים הילוכם . הרווחים בשורה גדלים , רבים משרכים רגליהם בשארית כוחם . השורה מתארכת כדי מאות מטרים . עוד כחצי שעה , ואנו עוצרים ופוקדים עליהם לשבת . את הקטע האחרון של הדרך יש לעבור במהירות וללא כל תקלות ! עלינו לחצות את הכביש , ואוי לנו אם ברגע זה תופיע שיירה צבאית . זאת מסבירים לאנשים . s עוברים בין השורות . רבים השתטחו על האדמה . אנו גוערים בהם » אמרנו לשבת ולא לשכב ( אם ישכבו — לא נוכל להקימם . ( עוד עשר דקות וניתנת הפקודה לזוז . משקרבנו אל הכביש ראינו אורות מכונית . פקדנו להשתטח על הארץ ... המכוניות עברו . ואזי — זינוק אחרון , בריצה . שוב אני דוהר כמטורף לאורך השורה ומאיץ : מהר , מהר ! אשה אחת נופלת . אני גוער בה : "קומי , מהר" — היא אינה זזה . אני יורד מן הסוסה ומסתכל : נשימתה בסדר , פוקד : — שכבי פה עד שאחזור לקחתך , אל תזוזי ואל תוציאי הגה מפיך , מובן ? היא מניעה בראשה ואני דוהר קדימה . מעבר לכביש — נכנסים לתוך גוש הפרדסים . הנה ה"זרקניה . " האנשים נכנסים לחצר , זורקים ילקוטיהם ונופלים ארצה . אני יוצא מן השער ודוהר אל הבחורה שנשארה מאחרינו . היא
|
|
|