|
|
Page:97
באפלה נמתח לפנינו פס צר וארוך — קרבנו לכביש תל אביבחיפה . יש להיזהר . הימים ימי "מאורעות . " בארץ חוקי חירום . עוצר לילה בכבישים . אנו מסתכלים כה וכה . אודותיהן של מכוניות הסיור הצבאיות אינם נראים . בדהרה אנו חוצים את הכביש ונעלמים בין גבעות החול והשיחים . מרחוק כבר נשמעת המיית גלי הים . — דאגתם לכך שלא תהיינה כל אי הבנות כבפעם הקודמת ? הסברתם להם בדיוק את המקום — " ? שואל חבר . — עשיתי כל מה שיכולתי . הראיתי להם על המפה את שני האיים הקטנים . הפבתי את תשומת לבם לרבם ההרים שמסתיים שם מנגד . אין כל ספק שמהים אפשר לראות באופק את קצה שרשרת ההרים המסתיימת בצורה פתאומית , כאילו נחתכה בסכין . חוף הים . עוד חצי שעה לפנינו . דקה רודפת דקה . אנו מאמצים את עינינו ומסתכלים אל תוך החושך . ופתאום נראה לי כי אני רואת איזה גוש שחור . גם פייקוביץ' נותן עיניו באותו גוש . — אתן אות ? — נסה . פנסי מאותת ; שתי נקודות — קו , שתי נקודות — קו . שתי נקודות קו . מחכה דקה . הגוש מתקרב אלינו . עום פעם : שתי נקודות — קו , שתי נקודות — קו , שתי נקודות — קו . שוב הפסקה . ופתאום אור עמום , רפה , מנצנץ מתוך הגוש ; שתי נקודות — קו . האות המותנה . אלה הם . עובר עוד זמן רב עד שהנה ניתק משהו מן הגוש השחור וקרב אל החוף — סירה ראשונה . היא נעצרת במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו . מישהו קופץ מתוך הסירה למים , אחריו שני ; שלישי ועוד — הם רצים בתוך המים . הראשון מתקרב אלינו , רואה לפניו בדואי ונעצר . אני צועק : בוא , בוא , זה בסדר — ורץ אליו . הוא נופל על צווארי . זהו — מפקד האניה , ש . טגנסקי . — כמה באו ? — ארבע מאות — הוא משיב . הראשון מהם הגיע לחוף . "מ'דארף קושן די ערד" — הוא לוחש ביהודית ומשתטח על החול הרטוב . אנו מכוונים את הבאים לגבעת חול קטנה ומצווים לשבת ולשתוק . מגיעות עוד סירות' טגנםקי חוזר לספינה ומפקח על ההורדה . אנו מקבלים את פני הבאים בחוף . כולם צעירים . בחורים ובחורות . יש גם ילדים קטנים , אפילו תינוק אחד נישא בידי גבר . הסירות מביאות "מטענן" וחוזרות להביא חדש . יש רק שלוש
|
|