|
|
Page:95
" ליל כל נדרי תרצ"ח , בית הכנסת היחידי בזכרון יעקב מלא מפה לפה . יחיד הייתי ברחוב הריק והחשוך , לבוש חאקי , חגורת תרמיל — הול שבחול — התגנבתי אל "זכרון העתיקה" בחצר החיצונית משמאל אני דופק בחלון הבית וקורא בקול נמוך : יוסף" — גם הוא לא הלך " לבית הכנסת . מחכה לי . "הסוסה מוכנה — " ? שאלתי . — בוא — עונה יוסף ומוליכני אל האורווה . הסוסה כבר מאוכפת . היא יוצאת באי רצון לחצר החשוכה , מרחרחת באויר , נחיריה רוטטים עצבנית , אזניה מזדקרות , היא מסתכלת בי בחשד , אני מלטף את צווארה , עולה ומתיישב באוכף ויוצא מהחצר . קולו של יוסף מלווני : "בהצלחה" ג כדי לעקוף את בתי המגורים אני רוכב לאטי סחור סחור בדרך שדות וכרמים . מרחוק נשמע קולו של החזן : "כל נדרי ... הנה ס . ף סוף הדרך היורדת אל בנימינה . אני נושם לרווחה , פותח את התרמיל , מוציא את האקדח , טוען אותו ותוחבו בחגורתי . בכניסה לבנימינה , ליד שדרת הברושים , חיכה לי פרש לבוש כבדואי . על ברכיו — רובה , זהו מרדכי פייקוביץ' — אלון , ראש השומרים של בנימינה . — איך הסתדרת הפעם עם "אגד" ן — שואל פייקוביץ , כשאנו יוצאים מבין הברושים ורוכבים לכוון הים . — הפעם כבר היה קל לשכנעם , אך עד היום לא שכחו את הבלבולים שגרמתי להם בפעם הקודמת — עונה אני . — כן , הפעם הקודמת ... ,, אז" — יצאנו פייקוביץ' ואני — לקבל את פני האניה הראשונה של עלית "אף על פי / ' בחוף הים של בנימינה . עם חשכה כבר היינו במקום המותנה . "אגדי' הסכים להעמיד כמה אוטובוסים להסעת המעפילים . שעת האפס היתד . 11 בלילה . שעת האפס הגיעה — וחלפה , לא כלום . ריקם חזרנו בבוקר הביתה . למחרת בלילה שוב אותו דבר . אכן , בחצות הבחינו בים בסירה מוארת באורות אדום וירוק , אף כי ידענו שספינתנו צריכה להיות מאופלת , פלטנו משום מה כמה סימני איתות , הסירה נפנתה מיד לעברנו , ובטרם תתקרב הבינונו כי זוהי סירת משמר החופים של המשטרה . מיהרנו להסתתר בין השיחים מאחרי הגבעה . ובלבנו תפילה שלא תגיע ספינתנו דויוקה ברגע זה . אך היא ממילא לא הגיעה . ובסוף החלטנו שאין עוד טעם להמשיך במשמרות על החוף . ואני . זה לי בוקר שלישי , נסעתי לתל אביב אל מנהלי "אגד * להתנצל על
|
|