|
|
Page:324
נפגשתי עם רודפי השלום שלנו עשרות פעמים , ובכל פגישה שאלתי אותם : מדוע מטיפים אתם כל הזמן מוסר ליהודים ? לכו אל הערבים ותיוודעו אצלם , באילו תנאים הם מוכנים להשלים עמנו . ולא אני היחיד , כמובן , שאלתי זאת , אלא הכל וכל אחד . אולם הם מתעקשים , שלא ללכת אל הערבים . יתירה מזו 1 הם נעלבים עלבון קשה , כשאחרים הולכים אל הערבים , מנסחים לפניהם את השקפות רודפי השלום ושואלים אותם , כיצד הם , הערבים , מביטים על כך . לפני שלוש שנים בקירוב ביקר ארנסט דיוויס , בתור כתב 1 של עיתון ברלינאי בירושלים , במערכת עיתון ערבי אחד וריאיין את עורכו בעניין אותן הצעות שלום . הוא פרסם במלואם הן את דבריו והן את תשובתו של העורך הערבי . דבריו של הא' דיוויס כללו ניסוח מדוייק של ההטפה הוותרנית — כל כך מדוייק והוגן , שאפילו מוסדות אותו מחנה , גרמניים ועבריים , לא מצאו , עם כל רצונם למצוא , שום טעות . עם כל זה , מוסדות אלה התרגזו במידה שלא תתואר על הא' דיוויס . על שום מה ? מדוע ? כלום ה"שלום" הוא בחזקת מונופולין ? וכלום אין כתב עיתון חייב לברר את מצבי רוחם של הצדדים ? הם התרגזו , מפני שתשובתו של העורך הערבי היתד . ברורה מאוד . אין אנו רוצים בשום שלום , עד שתוותרו על הצהרת באלפור , והעיקר — על העלייה שלא בהסכמתנו . רצונכם להשלים עמנו ? אז תסכימו למסור את הכל בארץ , ובמיוחד את ענייני העלייה שלכם , לפיקוחו של הפארלמנט בעל הרוב הערבי : כמה שנמצא לנכון — לאותו מספר יהודים נניח לעלות לארץ מדי שנה בשנה . שום תשובה אחרת מפי הערבים — אצל אלה , שאומרים מה שהם חושבים — אי אפשר להשיג במשטר הממשלתי הנוכחי . רודפי השלום שלנו יודעים זאת , ומשום כך אין הם מעיזים לשוחח עם הערבים . במחנה אהבת שלום יש שלוש קבוצות . אחת מהן —אגשים נוסח מאנילוב . הם סבורים , שהכל תלוי בנעימת הקול שבה יש לדבר אל הערבים : אם ידבר מתוך גילוי חיבה , בצורה לבבית ומשכנעת , או"אז יסכימו הערבים לכל . יש רק להסביר להם , שאנו הרי י דמות במחזהו של גוגול "נפשות מתות" המתאפיינת בנרפותה , הססנותה , התמכרותה ללהג לא מעשי ועם זאת מנומסת .
|
|