|
|
Page:200
ניכר של כוחות יחידים ממדרגה ראשונה , שהוכיחו את ערכם בזירות הרבגוניות ביותר של הפעילות הציונית — הציבורית , המדינית , הכלכלית והתרבותית . עם כל זאת , כל עוד נתונה הראשות על ההסתדרות הציונית בידיים אחרות , נמצא כל המרץ הרב הזה מנותק מן הניהול הישיר של המפעל הציוני . ומה איפוא הלאה י האם על ה"ברית" להסתפק גם להבא בתפקיד של מותחת הביקורת , המחנכת והמועמדת לשלטון , או שעם כל זאת עליה ליטול על עצמה גם עבודה עצמאית בעלת אופי מעשי ו ואס ליטול על עצמה משימות מעשיות , אז באיזה תחום — כלכלי ? מדיני ? או בשניהם כאחד ? שאלה זו , שכשלעצמה מדאיגה את המוחות בשורות ה"ברית , " תתבלט לפנינו , כשתוצג בצורה חריפה עוד יותר , אם תתגשם התכנית , הידועה לגנאי , ל"הרחבתה" של הסוכנות היהודית . אז בכלל יאבד הקונגרס הציוני את תפקידו המדריך בניהול כל המפעל הציוני — הן בניהול המדיניות והן בניהול בנייך הארץ . אז תתעורר באופן בלתי נמנע השאלה : האם כדאי " עוד לשאוף להשיג את כיבושו של קונגרס "כזה" או כיבושה של הנהלה "כזאת" — קונגרס והנהלה נטולי כל שלטון ממשי ? בכך , שניתן להפוך את הקונגרס הציוני לקונגרס המאמין באמונה ההרצליאנית , מאמינים אנו כולנו ; אולם קשה להאמין , שאת מחציתה המתבוללת של הסוכנות היהודית ה"מורחבת" ניתן להפוך ללוחמת למען מדינה יהודית . לטובת המאבק למען קונגרס ריבוני כדאי , אולי , לחבוק ידיים משתוקקות לעבודה מעשית למשך עוד שנה , שנתיים ושלוש , אף על פי שגם את זה חושבים רבים מאתנו לדבר הנתון לוויכוח ; אולם , אם מאיימת על הקונגרס , באשמתה של ההסתדרות הציונית עצמה , סכנת איבוד ריבונותו — מה אז 1 . לשאלה זו יתלקחו , כפי הנראה , בוועידה ויכוחים ערניים . מצדדי הפעילות העצמאית יביאו הרבה נימוקים משכנעים . הרוויזיוניזם , שכיום הוא אחת הסיעות החזקות ביותר של הציונות , נמצא במצב מגוחך ! לכל שאר הסיעות יש בארץ ישראל מפעלים מעשיים משלהם — בנקים , מושבות , בתי םפר — ואילו אצלנו לא כלום . בזאת מנקרים את עינינו ו זה נותן רשות אף לאוהדינו לפקפק בכך , אם מסוגלים אנו — לא כיחידים , אלא כקבוצה אחת — למעשה יצירה ממשי ; אולם פקפוק כזה הוא קטלני בשבילנו אפילו מבחינת מועמדותנו לתפיסת השלטון בקונגרס . על כן , חוסר פעילותנו המעשית דוחה מאתנו הרבה יסודות חשובים , שמסכימים להשקפותינו , אך אינם מוכנים לוותר על האפשרות של בנייה מעשית . יתירה מזו ו אנו מסתכנים באיבודם דווקא של החשובים ביותר שבחברינו — דווקא אותם חברים , שהסכינו ליצור דברים מוחשיים , ולפיכך אינם יכולים לגזור על עצמם תפקיד בלעדי של מותחי ביקורת ומטיפים . והוא הדין לגבי העבודה המדינית .
|
|