|
|
Page:9
יחסי הגומלין בין ד"ר וייצמן לבין ז'בוטינםקי מעניינים בדו ערכיותם . בשנות מלחמת העולם הראשונה נתהדקו בין השניים קשרי ידידות והוקרה חזקים . חדשים מספר אף נתגוררו השניים בדירה משותפת בלונדון . ד"ר וייצמן היה כמעט יחיד בין מנהיגי הציונות שתמכו ברעיון הגדוד , אף שהשתדל שלא להבליט את אהדתו ז 1 בפומבי , כדי שלא להרגיז את אויבי הגדוד המושבעים . בשלב מסויים הרחיק ד"ר וייצמן לכת , ובשני מקרים אף הגיש כתב התפטרות מן ההנהגה , בעיצומו של המשא ומתן על הצהרת באלפור , על רקע המשך תמיכתו ברעיון הגדוד . מקורביו ציינו בדאגה את העובדה שז'בוטינסקי "מפעיל בבירור את קסמו האישי על וייצמן" ( T . R . Fyvel , Chaim Weizmann [ A Biography by Several Hands ] , 1963 , p . 159 ) , ואחד מהם , מי שעתיד היה לשמש המזכיר המדיני של ההסתדרות הציונית העולמית , ( 1929-1920 ) מצטט ממכתבו של אחד מידידי וייצמן באותה תקופה : "אני נוטה לחשוב שלעת הזאת כבר נתפוגגה תועלתו של וייצמן כמנהיג ציוני . עליו לנתק את היחסים עם ז'בוטינסקי או אתנו " ... ( שם , עמי . ( 159 לימים , משהגיע ד"ר וייצמן לארץ ישראל בשנת , 1918 בראש "ועד הצירים , " ניכרת היתה גם אז השפעתו של ז'בוטינסקי עליו בכל הנוגע לתיאור קלסתרו האנטי ציוני המסוכן של המימשל הבריטי בירושלים , וברוח זו אכן כתב ד"ר וייצמן את הדין וחשבון המדיני שלו שהוגש על ידו לקונגרס הציוני ה 12 ב 1921 ( ראה . ( Robert weitsch , op . tit ., p . 174 בתקופת מאסרו של ז'בוטינסקי וחבריו מן ה"הגנה" בעקבות פרעות ירושלים באפריל 1920 ומשפטו הצבאי , נתחדדו היחסים בין השניים , ובאחד ממכתביו , שהוברח מן הכלא , כותב ז'בוטינסקי בחמת זעם , כי "וייצמן הוא דיפלומאט גאוני , אבל את המצב המדיני שבארץ הוא אף פעם לא הבין . " אף על פי כן , נתפייסו השניים חדשים מספר אחרי כן , לאחר שחרורו של ז'בוטינסקי ממאסרו . בהתמודדות בין ד"ר וייצמן לבין בראנדייס נתייצב ז'בוטינסקי לימינו של ד"ר וייצמן , בא עמו לכלל הסכם בדבר תנאי הצטרפותו להנהלה הציונית , ואפילו הרגיש מחובתו לקבל את ה"אולטימאטום" בעניין ה"ספר הלבן" , ( 1922 ) מתוך רגש של קולגיאליות כלפי ד"ר וייצמן , שנקלע בין המצרים . ושוב מעידים עליו על וייצמן מקורביו , שהוא ראה עצמו נאלץ להינתק מידידים ותיקים כדי "להתחבר אל קיצוניים דוגמת ז'בוטינסקי — ברית בלתי טבעית שלא יכלה להימשך לאורך ימים . " ( שם , עמ' . ( 185 אין ספק , כי ביסודו של הניתוק הסופי בין שני המנהיגים היה נעוץ ההבדל האידיאולוגי . ז'בוטינסקי לא גרס את מתינותו המתפשרת של ד"ר וייצמן ; הכרזתו הנשנית והחוזרת של ראש ההנהגה הציונית בדבר המצב המדיני בציונות "המניח את הדעת" היתה לצנינים בעיני ז'בוטינסקי , והרי , בעיקרו של דבר , היתה לידתו של הרוויזיוניזם ביטוי לאי שביעות הרצון מהתפתחות המפעל הציוני , ולמורת הרוח מן המימשל הבריטי העורם מכשולים על דרך ההגשמה . כל ימיו חי ז'בוטינסקי בסימן התחושה של השעה המתאחרת , ומשום כך תמיד אצה לו הדרך , בעוד שד"ר וייצמן דגל דווקא בשיטת "מי השילוח ההולכים לאט . " בנאומו בקונגרס הציוני ה 14 ב 1925 הגדיר ד"ר וייצמן את דרך מדיניותו ברוח זו : "זוהי הדרך היחידה בה אני מסוגל ללכת , משום שהיא מושרשת עמוק באמונתי ובנסיוני . אם רצונכם בדרך מהירה יותר , עליכם לבחור לכם מנהיגים אחרים . " עם זאת היה במסכת היחסים בין שני האישים האלה גם צד אישי , הבט של תחרות וקנאה . יוקרת מנהיגותו של ז'בוטינסקי בחוגי היישוב העברי בעקבות משפטו הצבאי ומאסרו ב 1920 עוררה בלבו של ד"ר וייצמן חשש מפני מתחרה . מדברי הסיכום של ברל כצנלסון על ועידת לונדון ביולי 1920 עולה לנו הד מסערת רוחו
|
|