|
|
Page:י
קצב רכישת הקרקע בידי היהודים ועל תפרוסתה . יותר מכל עלתה לדיון שאלת החכרתה של "קרקע המדינה . " ההנהלה הציונית חזרה והדגישה לפני הבריטים את זכותם של היהודים — המעוגנת בכתב המנדט — לקבל לידיהם קרקעות שהן בבעלות המדינה , לצורך עיבוד והתיישבות . לדידם , זכות זו היתה תקפה עוד יותר ביחס לקרקעות הנגב דלילות האוכלוסין והבלתי מעובדות . השאלה התקציבית היוותה לעתים גורם מכריע ברכישת הקרקע בנגב וחרצה את גורל העסקות הקרקעיות . עתים , עקב העדר משאבים , הוחמצה הזדמנות לרכישת גוש קרקעי גדול בנגב והטיפול בו נדחה . בדיקת גודלו של התקציב שהוקצה כל שנה לצורך רכישת הקרקע עשויה לשפוך אור על הקשר שבין קצב רכישת הקרקע לבין גודל השטח , טיבו החקלאי ומיקומו . יש לזכור , כי רכישת הקרקע מהערבים היתה נקודת המגע העיקרית בין המשק היהודי למשק הערבי , והזרימה לאחרון כספים רבים . על פי הערכות שונות , נרכשו בין השנים 1945-1929 כמיליון דונם על ידי יהודים , והם שילמו עבורם למעלה מ 12 מיליון לא"י . הקרן הקיימת היתה המוסד המרכזי שכיוון ועיצב את המדיניות הקרקעית הציונית . מומחיה גיבשו תוכנית ליישוב הנגב ופיתוחו יחד עם מומחי הסוכנות היהודית וחברת הכשרת היישוב . קשיים תקציביים וחוסר ניסיון מעשי גרמו לקרן הקיימת להסס במשך שנים רבות באשר ליכולת ליסד חקלאות במדבר . באותן שנים , עד שלהי שנות ה , 20 התרכזה פעילותה בדרום ברכישת קרקעות מזדמנות , ללא היגיון גיאוגרפי יישובי . הדחיות הרבות בהתחלת ההתיישבות בנגב , ומיעוט הנקודות החקלאיות שקמו בסופו של דבר עד מלחמת העצמאות , יצרו אצל רבים מבני התקופה תחושה , כי היה כאן " מחדל התיישבותי . " שלושה גורמים מרכזיים פעלו בזירת האירועים שלפנינו . הראשון , התנועה הציונית על מוסדותיה המיישבים . השני , הממשל הבריטי בארץ ישראל ומעצבי המדיניות בלונדון , שבשלהי העשור הראשון לשליטתם באיזור הכירו בחשיבותה האסטרטגית של ארץ-ישראל במערך ההגנה האימפריאלי במזרח התיכון . בשל קירבתו הגיאוגרפית לאינטרסים הבריטיים במצרים ובתעלת סואץ , נחשב הנגב לשטח היערכות , במקרה של פינוי החיילים הבריטיים מאיזור התעלה . משום כך העדיפו הבריטים לשומרו כאיזור ריק מהתיישבות . הם גם לא אפשרו להקים בו התיישבות יהודית , מחשש שתקומם את תושבי הנגב ושכניהם הערבים נגד האימפריה . אי התמצאותם של הבריטים בהיקף קרקעות המדינה שבידם , והיסוסי הממשל באשר לתקנות הקרקע והשלכותיהן על שטחי הנגב , עיכבו את רכישת הקרקע על ידי יהודים באיזור זה . גם לאחר שהממשל איתר קרקעות שברשותו בדרום ובנגב , סירבו פקידיו למוסרם ליהודים בחכירה מטעמים פוליטיים , מלבד בשני אזורים שוליים — ערד ורפיח . במשך תקופה ארוכה סברו בממשל , כי למעלה ממחצית הקרקעות כא * - ^ ש ^ אל מוחזקות בשיטת "המושאע" — סוג בעלות שיתופי , אופייני לכפר הערבי , שאינו מאפשר מכירת גושי קרקע רחבים אלא לאחר תהליך משפטי ארוך ומסובך , ואשר כרוך
|
|