|
|
Page:11
פרק ראשון השעה היתה שעת ארוחת הצהריים , שעת השיבה הביתה , והילדים היו מתרוצצים סביב ברעש , כשהם לובשים את מעיליהם וחובשים את כובעיהם . אך לא כן דיבס . הוא נסוג לפינת החדר והשתופף שם . ראשו מושפל , ידיו שלובות בחוזקה על חזהו , כשהוא מתעלם מהעובדה שהגיע הזמן ללכת הביתה . המורות חיכו . תמיד הוא נוהג כך בבוא השעה ללכת הביתה . העלמה ג'יין ולידה עזרו לילדים שהזדקקו לעזרתן ובחנו את דיבס בחשאי . הילדים האחרים עזבו את בית הספר משבאו אמהותיהם לקחתם . כאשר נשארו המורות לבדן עם דיבס החליפו השתיים מבטים והסתכלו בילד שהתכווץ אצל הקיר . "תורך " , אמרה העלמה ג'יין ויצאה בשקט את החדר . " בוא , דיבס 1 הגיע הזמן לשוב הביתה , לאכול ארוחת צהריים " \ הדה דיברה בסבלנות . דיבס לא נע ולא זע . התנגדותו היתה עקשנית ותקיפה . "אעזור לר ללבוש את המעיל " , אמרה הדה , מתקרבת אליו באטיות ומביאה לו את מעילו . הוא לא הרים אליה אר מבטו , רק נלחץ כנגד הקיר , ראשו טמון בזרועותיו . ,, אנא , דיבס . אמך תבוא עוד מעט " . האם איחרה תמיד , אולי מתוך תקווה שבבואה יסתיים כבר קרב המעיל והכובע , ודיבס ילך אתה בשקט . הדה היתה עתה קרובה אל דיבם . היא הושיטה את ידה וליטפה את כתסו . " בוא , דיבס " , אמרה רכ ^ ת , ,, אתה יודע שהגיע הזמן ללכת הביתה " . דיבס תקף אותה בפראות , כשהוא חובט באגרופיו הקטנים , שורט , מנסה לנשוך וצווח . ,, לא הולך הביתה ! לא הולך הביתה ! לא הולך הביתה " ! צעקה זו השמיע מדי יום ביומו . " אני יודעת " , אמרה הדה , "אבל אתה צריך ללכת הביתה , לארוחת הצהריים . הרי אתה רוצה להיות גדול וחזק , לא כן " ?
|
|