|
|
Page:13
npibri הארץ והתחומים אשר עוצבו במהלך המלחמה כתחומים של קבע . בחודשי החורף של שנת 949 ו האשימו החוגים האקטיביסטיים של מפ"ם וחלק ניכר ממפקדי הפלמ " ח את בך גוריון בהחמצת ההזדמנות להשתלט על ארץ ישראל בשלמותה , ויגאל אלון אף הפציר בו במכתב פרטי לכבוש את הר חברון ואת "המשולש . " בין השאר , כתב אלון , בהסתמכו על נימוקים אסטרטגיים : "אין לתאר קו גבול יותר איתן מאשר קו הירדן לאורכה של הארץ כולה . " כצפוי , יצא גם מנחם בגין חוצץ נגד "הקפאת הגבולות המלאכותיים , גבולות הביתור " ומחה על "נטישת שטחי מולדת" הכרוכים בהסכמי שביתת הנשק . אך בן גוריון הטיח דברים קשים ביומנו נגד "המכסימליסטים המילוליים עקורי רצון הביצוע התופסים רק את המרובה בהבל פיהם ותובעים אותו מזולתם . " בטחון המדינה , כתב בן גוריון , ייבנה על עלייה , התיישבות ומדיניות חוץ של שלום . הסכמי שביתת הנשק חתמו , לפחות לפי שעה , את מגמת ההתפשטות של המפעל הציוני ורובו של העם קיבל את הדין ואת ההסדרים שעליהם הסכימו מנהיגיהם . ארבע שנים של חסו משנחתמו הסכמי שביתת הנשק , במחצית הראשונה של שנת , 1949 וישראל נכנסה לדיונים על הסדרים של קבע עם ועדת הפיוס של האו"ם שהתכנסה בלוזאן באביב אותה שנה , הפך הוויכוח בדבר הרחבה נוספת של גבולות המדינה לדיון היסטורי גרידא . מלבד "חרות , " שהיתה באותם ימים מפלגה קטנה , שוב לא ערער שום גוף פוליטי על התרכזותה של הממשלה בראש וראשונה במאמץ לשמור על הסטטוס קוו החדש שנוצר . יצחק טבנקין , מנהיגם של "הקיבוץ המאוחד" וסיעת "אחדות העבודה , " המשיך אמנם לטוות את חזון ארץ ישראל השלמה בכנסים של נאמניו : "חלוקת הארץ עוד לא הביאה אף יום אחד של שלום , " הוא אמר בשנת , 1951 " ועתידה הארץ להיות שלימה ואחידה . " ובמקום אחר : "ה ' חלוקה' של הארץ אינה בת קיימא , יש בה סכנה מתמדת לקיומנו ולעצמאותה הממשית של הארץ . " אך דבריו נשמעו כחזון לימים אחרים , ולא כהצעה למדיניות מעשית . בין כה וכה טבנקין לא קבע את המדיניות המעשית של ישראל , אך ניתן להניח שגם הוא ידע היטב שבאותם ימים היו דבריו בחזקת "מאווי שבלב " ולא "רצון קונקרטי . " בשלב זה התברר יותר ויותר , שהלחץ הבינלאומי , ולא כל שכן לחצן של מדינות ערב , סובבים סביב נסיונות לקצץ בגבולותיה של ישראל ולמעט את אחיזתה בשטחים שכבשה ; כלומר , נסיונות לתקן את הסטטוס קוו לרעתה של ישראל . המאבק המדיני והאסטרטגי היה נטוש עתה סביב המאמץ להדוף נסיונות אלו . שינויו של הסטטוס קוו לטובתה של ישראל כלל לא עמד על הפרק בראשית שנות החמישים . החלטות האו"ם שהתקבלו באותה תקופה בדבר החזרת הפליטים הפלשתינים לבתיהם ובדבר בינאום ירושלים , ביטאו ביסודן את הרצון של הערבים לרפא , ולו גם חלקית , את מה שהם כינו בשם "שואת פלשתין . " אם לא ניתן לגלגל את ההיסטוריה גלגול שלם ולבטל את עצם קיומה של המדינה היהודית , יש לפחות לגלגלה בחזרה אל החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 947 ו . כיוצא באלו היו גם הצעות שונות שהועלו חדשות לבקרים בדבר העברת השליטה על הנגב או על חלקים מן הגליל לידי מדינה ממדינות ערב . מנקודת מבטה של ישראל , היה ברור שיידרש עתה מאמץ מדיני ניכר ועמידה איתנה , אם ברצונה לשמור בידיה את הישגיה ולקיים את המצב החדש שגיבשו הסכמי שביתת הנשק . עתה כיוונה ישראל את תנופתה כלפי פנים - לקליטת העלייה ההמונית ול"כיבוש השממה . " בהתאם למדיניות עקרונית זו , קבע הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין בשנת 1950 חמישה עקרונות אסטרטגיים , אשר חייבים להנחות את מדיניות הבטחון של ישראל , והראשון בהם :
|
|