|
|
Page:348
לא היתה שפה מתה . ולא אליעזר בן–יהודה החיה אותה , ודאי לא אליעזר בן–יהודה לבדו החיה אותה . היא היתה , אולי , יפהפייה נרדמת , ולא שפה מתה . במשך כאלף ושבע מאות שנים שבהן השפה העברית לא שימשה שפת יומיום , אנשים לא חדלו אף פעם לכתוב בעברית . ולא רק טקסטים רבניים , או דברי פיוט , או תפילה , או דברי הגות . הם כתבו בשפה העברית גם דברים של משא ומתן , גם דברים של מסחר , גם דברים של חיי יומיום . שלא להזכיר שירי חשק , שירי זימה לוהטים , שנכתבו בידי משוררים יהודיים בספרד , בפרובנס , באיטליה . משוררים שהיו , אגב , כולם רבנים , ואלה כתבו שירי חשק מפולפלים ושירי זימה ושירי אהבה ושירי להט , לרבות שירים הומוסקסואליים גועשים . ואיש מהם לא סולק מרבנותו ולא הוחרם ולא גורש אל מחוץ לגדר . אלה היו באמת ימי פריחתה של העברית , כאשר מקורותיה , משאביה הלשוניים העמוקים ביותר וההווה המיידי היומיומי של אהבה וידידות וקנאה וחשק ואבל התלכדו בה לאחד . אבל אפילו אז , בימי תור הזהב של שירת ספרד , אוהבי העברית לא דיברו עברית בחיי היומיום . דיברו עברית בטקסים , דיברו עברית בליל הסדר , דיברו עברית בבית הכנסת , בתפילה . איש לא דיבר עברית לא בחדר המיטות , לא בחדר הילדים , לא במטבח , לא במחסן , לא במקום העבודה , לא בחצר . דיברו שפות אחרות . תחייתה של השפה העברית , או התעוררותה של היפהפייה הנרדמת , איננה , גם לא יכלה להיות , מפעל יחיד של אליעזר בן–יהודה . שום אדם , גם לא הגאון שבגאונים , גם לא אם הוא חדור להט אידיאולוגי עצום , בוער כאש בעצמותיו , שום נביא לא יוכל לשכנע את השוודים להתחיל בוקר בהיר אחד לדבר קוריאנית . לא כך זה קרה . אני מאמין שתחייתה של השפה העברית , התעוררותה כשפה מדוברת , שאירעה בשלהי המאה ה , 19– היתה בראש ובראשונה תוצאה של הפגישה בין תושביה היהודיים של ארץ–ישראל , שדיברו ביניהם ערבית , לפעמים תורכית , לפעמים לאדינו , לפעמים פרסית , לבין העולים המצטרפים אליהם , מקצתם חלוצים ציוניים , מקצתם שומרי מצוות אדוקים , שבאו מאירופה וידעו לדבר יידיש , או רוסית , או פולנית , או הונגרית , או גרמנית . מסיבות מעשיות לגמרי , מי שרצה לבקש הוראות דרך לכותל המערבי , מי שהיה צריך לשכור חדר , או לשכור דירה , היה מוכרח לפנות אל זולתו בשפת הסידור , כי זו היתה שפת הקשר האפשרית היחידה בין ספרדים לאשכנזים . נדמה לי שאני יכול גם לסמן את הרגע המדויק שבו העברית חזרה לחיים אחרי הפסקה של כאלף ושבע מאות שנה . זה קרה כאן , בירושלים , בערך בשנות ה90– של המאה ה , 19– כאשר הבחור הראשון אחרי הפסקה של כאלף ושבע מאות שנה לחש לבחורה הראשונה , או הבחורה לחשה לבחור , אני אוהב אותך , או אני אוהבת אותך , בעברית . הבחור היה ספרדי , הבחורה אשכנזייה , או להפך , ואני מקווה שחייהם היו חיים יפים ומאושרים , מפני שהם–הם מחיי השפה העברית . הרגע האינטימי הזה , שבו , בנסיבות אינטימיות , איש אמר לאישה מילים אינטימיות , לא בספר , לא בסידור , לא בבית הכנסת , מתוך צורך , מפני שלא היתה שום שפה אחרת , זה היה רגע תחייתה של העברית , ויחד עם זה הדרך עדיין היתה ארוכה מאוד : כאשר אני הייתי ילד בירושלים , בשנות ה , 40– לא היו בכל העולם יותר מכמה מאות אלפים דוברי עברית בחיי יומיום . והנה היום בין שישה לשבעה מיליוני בני אדם מדברים עברית . בהם יהודים ישראליים , ערבים ישראליים , פלסטינים שצריכים לדבר עברית למחייתם , אולי לא בשמחה , מאות אלפים ואולי יותר מזה שאינם חיים בישראל אבל מדברים עברית בבית , שישה–שבעה מיליונים של דוברי עברית כיום . זה מספר גדול יותר ממספרם של דוברי הדנית בכל העולם כיום , גדול יותר ממספרם של דוברי האנגלית ... בימי ויליאם שייקספיר , שאז היו בכל העולם , משני עברי האוקיינוס , רק ארבעה מיליונים וחצי דוברי אנגלית . שיבתה של העברית , תקומתה של העברית , קשורות אפוא בבחור ובבחורה , במפגש האשכנזי–ספרדי בירושלים לפני מאה שנה . זוהי האמת , אבל לא כל האמת . הלוא המפגש הזה יכול היה גם להיות אפיזודה חולפת . עלול היה להימשך רק עד שהעולים החדשים ילמדו לדבר בשפת המקום , לאדינו , עברית , תורכית , או עד שהילידים ילמדו לדבר יידיש או רוסית , או פולנית . העובדה שהאפיזודה הזאת נמשכה מעבר לצורך המיידי של המפגש בין שתי הקבוצות , העובדה הזאת מביאה אותי אל הפלא הגדול ביותר שקרה לעם היהודי , ואולי לא רק לעם היהודי במאה ה , 20– ואולי לא רק במאה ה : 20– תחייתה של העברית כשפת יומיום , כשפה מדוברת , יכלה להישען מיד על קיומה של ספרות עברית מודרנית , עכשווית , חילונית בעיקרה , ספרות בעלת קשת רגישויות מרתקת מן האינטימי ביותר ועד ההיסטורי ועד הציבורי . זה דבר מפליא : מאה שנה לפני הבחור והבחורה שלחשו זה לזה אני אוהב אותך , אני אוהבת אותך , בעברית , בירושלים , מאה שנה לפני כן כבר נכתבו שירי אהבה בעברית והם נכתבו בידי משוררים שלא אמרו מילת אהבה בעברית לאף אחד : לא היה למי . נכתבו שירי בדידות ושירי תשוקה ושירי אמביציה ושירי געגועים ושירי נוף ושירי עסק ושירי צחוק וקלות ראש ושירים אידיאולוגיים ופוליטיים ואלגוריים בעברית מודרנית . לא רק שירים : נכתבו רומנים . רומנים ריאליסטיים כמו אצל דיקנס ויקטור הוגו , שבהם הכותבים ניסו גם ליצור לשון מימטית , כלומר : לשון המחקה את הדיבור החי , שתדמה ללשון דיבור בפי גיבורים שבעצם לא דיברו עברית . עולם וירטואלי ,
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|