|
|
Page:343
המוני העם היהודי בארצה שלה . מתוסכל ואכול אכזבות גנזתי את חלום הכתיבה והתמסרתי לעבודת שדה במשרד החקלאות כהידרולוג . נרתעתי מגורלו המר של סופר מתוסכל , הכותב בשפה הערבית , אשר , מצד אחד , היהודים מתעלמים ממנו , ומצד אחר , הקהל הערבי מתנכר לו בתור סופר יהודי ישראלי . היו כמה דמויות שהמשיכו לכתוב בשפה הערבית , כי נכשלו במאמץ לרכוש את השפה העברית , ולפיכך הם חיו במרירות ונפטרו מהעולם בבדידות . הואיל ואני אדם תאב חיים , הקדשתי את שעות הפנאי לטובה שבהנאות : הקריאה . קראתי רק בשפה העברית , הן ספרות מקור והן ספרות מתורגמת . חדלתי לקרוא בשתי השפות הראשונות שלי , הערבית והאנגלית . כיוונתי את מכשיר הרדיו רק לערוץ "קול ישראל" בעברית . גרתי בקיבוץ במעמד של שכיר ארבע שנים , שבמהלכן לא הזדמן לי לנהל שיחות רבות בשפה הערבית . את ילדי , שנולדו שם , לימדתי לדבר עברית של מבוגרים ומהם למדתי את העברית של גן הילדים ושל בית הספר . עד היום לא קיבלתי ולו שיעור אחד בשפה העברית . קפצתי אל ים השפה החדשה בלי לדעת לשחות . לא שאלתי הרבה לפירוש מילים קשות ואף לא השתמשתי במצוף המילונים . קראתי הרבה מאוד , הקשבתי , האזנתי ודיברתי עברית . אהבתי גם את העברית המדוברת , שהיא שפת החיבה והכעס , החמלה , החרדות והאושר . הנחתי לשפה לחלחל דרך עורי . כיוון שהייתי משוחרר מהלחץ להיות זמר בכל מחיר , התמסרתי למוזיקה של השפה כנהנתן המוקיר כל צליל בה . התרגום הראשון לשפה העברית שקראתי היה תרגומו של שלונסקי לרומן הפואמה הפדגוגית מאת מקרנקו . באותם ימים התרגום נראה לי כמו בגובה של עשרים קילומטרים מעל העננים . אז לא היו לי כנפיים או מטוס להגיע לגבהים כאלה בשפה העברית . בחלומותי הפרועים ביותר לא העליתי בדעתי שאצליח לעבור בכתיבה מהשפה הערבית לשפה העברית . דיכאתי את שדון הכתיבה , אך הוא לא שבק חיים . מפעם לפעם ריציתי ופייסתי אותו בכתיבת דפים – שבחלוף הזמן השלכתי לפח . כאשר נפתחה אוניברסיטה בחיפה וכבר היה ביכולתי , בתום שעות העבודה בשדה , להגשים את חלום ההשכלה הגבוהה , נרשמתי לחוגים לפסיכולוגיה ולשפה הערבית . נמנעתי מלימוד הספרות העברית בגלל סיבה מוזרה . התאהבתי בשפה העברית ובספרות המתורגמת לשפה העברית . היתה זו מעין אהבה בהתכתבות . אך אהבה לא לומדים . אהבתי כל כך ספרות עד כי לא היו נחוצים לי מורים לספרות , שרבים מהם נשאו בלבם מאהב שנכשל . חשבתי שאסונה הגדול של הספרות במאה ה , 20– וכנראה גם במאה הזאת ( ה , ( 21– הוא שרוב הסופרים הם מהפכנים רדודים או מרצים לספרות . למזלנו , שייקספיר , טולסטוי , קפקא וכוכבים רבים אחרים לא חלמו על קריירה אקדמית ולא נזקקו למדריכים לאהבה . השדון שרד , כאמור . ברגע שהתחלתי לחלום בשפה העברית , הבנתי כי באה העת . ואולם השפה היא מאהבת מכשפת . בעת ובעונה אחת היא גם כלי צייתן ביד הסופר וגם גולם שעלול לשעבדו . כאשר גמלה בלבי ההחלטה להתמסר כל כולי לכתיבה , עמדה לנגד עיני השאלה באיזו שפה לבחור : שפה שהיא כלי שרת או שפה שהיא אדון שליט . ניסיוני הוא אשר הכתיב לי את דרכי . שפת הקריאה העיקרית שלי עד גיל 30 היתה האנגלית , לא העברית ואף לא הערבית , אף על פי שנולדתי וצמחתי בארץ ערבית ושפת האם שלי היתה ערבית . באמצעות השפה האנגלית התוודעתי ליצירותיהם של ענקי הספרות לדורותיהם בארצות העולם . השפה האנגלית והתכנים של יצירות המופת האוניברסליות שימשו לי מורה דרך כשהתחלתי את גלגולי הראשון בשפה הערבית . בעיראק לא פניתי אל אשפי השפה הערבית ולא ראיתי ביצירתם דגם לחיקוי . השפה הערבית הדשנה שהשתמשו בה היתה אותה השפה הדשנה והגדושה של הקוראן הקדוש . המכובדות המנופחת שהיתה בה לא הניחה לה לרדת לרחוב ולמשש את דופק החיים . שפה זו שיקפה מורשת של משוררי חצר שהיו מנותקים מהמציאות הרוחשת מעבר לחומות של הארמונות . על כן לא הלכתי אל טאהא חוסיין המצרי ולא אל אל–ג ' אחז , שקדם לו ביותר מאלף שנים , כדי להמשיך מסורת ספרותית כלשהי . פניתי אל ענקים אחרים , כמו תומס מאן , צ'כוב , בלזאק ועוד , שהיו לי למורי דרך בהתייחסותי לשפה . את השיעורים שרכשתי בעיראק יישמתי בישראל . אחד מחוקרי הספרות העברית אמר לי שעלי לשבת וללמוד את ש"י עגנון . זו היתה יותר מאשר סתם עצה . זה היה מעין שער שהציב לי ושרק דרכו אהיה רשאי להיכנס לספרות העברית . לא שעיתי לו . על פי מה שלמדתי מהקריאה באנגלית , הבנתי כי ספרות מופת סותרת את הקדושה , כשם שהתנ"ך והקוראן ניפצו את הקדושה שקדמה להם . אני מלא התפעמות מסופרים ששפתם היא זיקוקין דינור וירטואוזיים של מילים קסומות . ברם ספרות , כפי שמאז ומעולם אהבתי אותה , עוסקת בעיקר בתוכן . הספרות משעבדת את גלגלי השפה כדי לשרת את המטען היקר של התוכן . שלטתי בנבכי השפה הערבית , הכרתי את רבדיה העמוקים , על כל מילותיה הנשגבות . גם אז , כשהערבית היתה שפת הכתיבה שלי , נמנעתי משימוש במילים הללו , לפי שחששתי שהמכובדות וההצטעצעות שלהן ישלטו בכתיבתי ויחצצו ביני לבין הקורא . שפה גבוהה מדי לא מותירה מקום לספק , להתלבטות ולקריאת תיגר . טולסטוי סבר כי הספרות אינה מוסרית , ובתור אדם מוסרי הוא נרתע אפילו מהספרות שיצר בעצמו . קפקא ציווה לשרוף את כתביו . זה אשר עשה משה רבנו כאשר ניפץ את לוחות הברית . אנשי השפה המנופחת סוגדים ליצירתם . דוסטויבסקי מתאר בסרקזם
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|