|
|
Page:337
גבולות לשוני – גבולות עולמי שולמית הראבן שני תפקידים ללשונות : תפקיד של תקשורת בין אנשים ותפקיד של שימור הידע . הלשון שירשנו עמדה בדרך יוצאת מן הכלל בתפקיד השימור התרבותי והערכי במשך אלפיים שנה . היא עמדה יפה פחות בתפקיד האחר , הוא התפקיד התקשורתי , עד לפני כמחצית המאה . ייתכן שתאריך התמורה ללשון קומוניקטיבית היה בשנת , 1889 כאשר ייסדו אליעזר בן–יהודה וחבריו את "חברת שפה ברורה , ליצור אחדות ואחווה בישראל ; " כלומר , מייסדיה הועידו לה תפקיד תקשורתי בחיי היומיום אולי בפעם הראשונה מאז הגלות . מה טיבה של לשון שהיא רק משמרת ? אפשר לומר , שבדומה ללטינית מימי הרנסאנס ואילך , היתה העברית לשון הגברים , הלשון החוץ–ביתית . הנשים למדו פחות תורה , ולא עליהן הוטל לשמר את השפה ואת ערכיה . "צאנה וראינה" באירופה היה מלא וגדוש יידיש ; האישה הספרדייה התפללה בבית הכנסת בעברית , אבל תפילה אישית , פרטית , בבית , נלחשה בלשון לאדינו . מהותה של שפת גברים טקסית שהיא משמשת בעיקר לפולמוס ולרטוריקה – שני שטחים שנשים ממעטות לעסוק בהם . מבחינה היסטורית , אגב , פסקו לימודי הרטוריקה בבתי הספר של אירופה עם הפסקת לימוד הלטינית ועם כניסת בנות לכיתה – והקשר אפוא אינו מקרי . ודאי שלשון משמרת משמשת גם צופן שבטי . כאשר מוטל בן פייסי החזן נתפס לרשות , אומר לו עובר ושב בלשון הקודש : "מוטל , קח ידך מן היוון וברח דודי" – והילד מבין ; הוא היה מבין לא רק בכתריאליבקה , אלא גם בבגדאד ובסאלוניקי . כאשר יעקב ספיר , האשכנזי מפולין שישב בצפת , הגיע באמצע המאה ה19– לצנעא שבתימן , לא היו לו כל בעיות לשון עם היהודים התימניים : אותה שפה היתה שמורה בפי זה ובפי אלה ; וכאשר יצא יעקב ספיר – ברגל , כמובן – מעיר שלא היתה אהובה עליו , הוא סיפר שיצא ממנה הולך ורוקד , "כמכה בחליל לפני השיירה , " והכול הבינו אותו . אבל עד קרוב לאמצע המאה ה , 20– אם כי היו בעברית כל המבנים הדרושים לתקשורת , חסרו בה כה הרבה מילים עד שהתקשורת היומיומית היתה , כידוע , קשה . ייתכן בהחלט שהדור שנולד בארץ בשנות ה20– וה30– הוא הדור הראשון מאז הגלות שבו גם אביו גם אמו של הילד דיברו עברית כשפת יומיום , ולראשונה זה אלפי שנים לא היתה עוד ההפרדה בין ה"מאמע לושן" ובין לשון הגברים הלימודית והטקסית . ואל יהא הדבר קל בעינינו ; כי הפירוש הפסיכולוגי המיידי המתבקש מכך הוא שהעברית נעשתה בעשורים האלה לא רק שפה לימודית ומושגית , אלא גם שפה ריגושית . אל נשכח שאנו מדברים על דור שחלק גדול ממנו גדל בלי סבים , שהרי הרבה סבים נשארו בארצות המוצא של העלי . ת . נשאלה אפוא השאלה אם הלשון התמציתית והמשמרת יכלה להכיל את אלפי הגוונים של לשון ריגושית , לשון אם ולשון סבים , ולא רק בשל חוסר מילים מרוככות בשפת תינוק . הדבר הקל ביותר היה חידושן של מילים על סמך מילים , משקלות ומבנים ששימשו לפני הגלות לצורכי תקשורת . ויש בכך לא מעט קוריוזים . עוד בראשית המאה ה20– היו סופרינו אומרים ביבלייה וביבלי ולא תנ"ך ותנ"כי , ואפילו ביאליק נהג כך . המילה "גברת" היא מחידושי בן–יהודה על פי רש"י ; המילה " בובה" היא המצאה של בן–יהודה יחד עם בנו ; "עגבנייה" היא מילה של יחיאל מיכל פינס ; "מברשת" היא חידוש של בן–יהודה . לפני כמה עשרות שנים עוד אמרנו פרובלמה ולא בעיה , פרויקציה ולא השלכה , איניציאטיבה ולא יוזמה , טקסי ולא מונית . היום קשה לזכור שהמילה אתגר נוצרה רק בשנות ה – 60– כמו מודע ומודעות , שלא לדבר על תחכום ותסכול , דו–ערכיות , מעורבות , מחויבות ואילוצים , מכ"ם מתביית על היעד , כל המנכ"לים והמזכ"לים , היזמים והקניינים , כל הדרגות בצבא שהן מילים מחודשות ממקור עברי , להוציא דווקא המילה טירון , שהיא מילה רומית . אם היה ללגיון העשירי בסיס טירונים שולמית הראבן : ברגע כלשהו נצטרך להחליט אם הלשון העברית תשמש אותנו לתקשורת מיידית ובסיסית בלבד – או שאנו רואים בשפה תרבות שלמה הראויה להישאר בחיים
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|