|
|
Page:334
עצמי מארץ אחרת . לא ידעתי את "הכאב של שתי המולדות , " כמו בשירה הנפלא של לאה גולדברג "האורן : " "אולי רק ציפורי מסע יודעות / כשהן תלויות בין ארץ ושמים / את זה הכאב של שתי המולדות . " לימים קראתי בספרו של אורי–צבי גרינברג , אצ"ג , אימה גדולה וירח את השיר "ההכרח" שבו הוא מספר על הפרידה מנופי המולדת האוקראינית : "מוכרחים היינו לשנוא את אשר אהבנו ... אהבנו את היער , הנחל , הבאר והטחנה ... אהבנו הרמוניקה , חליל וזמר אוקראיני , ריבות הכפר בריקודן ... אהבנו את הבקתות הלבנות עם גגי הקש והרעפים האדומים . אהבנו את שלהי החורף הנוטף מאלה ... אהבנו מאד את שעות–העשן בבתי הקפה ... בולבארים וקובות . מוכרחים היינו ללכת בכאב מעיירות ולהביט בדמע עוד פעם לבתים – בידיעה כי יעלו במוקד ביום מן הימים . " הוא רואה את עצמו כ"חייל בצבא היחפים על גדות הים התיכון . " אצ"ג עובר בארץישראל המיוסרת , הצחיחה , והחשופה , השרובה והמצולהבה ומכנה אותה "אדמת אסון מעוברת ... ארץ שרופה וחולה מאבל ומשא אלוהות עולמית" גם . שלונסקי מגדיר את הארץ "מולדת חמסינית , חולית ומסולעת . " המשוררים והסופרים האלה כבר היו בעלותם מאירופה ארצה גאוני השפה העברית . ברנר , ביאליק וטשרניחובסקי , אורי–צבי גרינברג , אברהם שלונסקי , נתן אלתרמן ודומיהם לא נולדו בתל–אביב או בפתח–תקוה , גם לא בין בית–אלפא לנהלל . הספרות העברית החדשה החלה הרחק , במרחבי הגולה היהודית . שם כבר נמצאו לה יוצרים וקוראים , עיתונים וכתבי עת , תומכים ומו"לים ומפיצי ספרים . זו היתה חוליה נוספת בשלשלת רבת הדורות של שפתנו וספרותנו על אדמת הגויים . אתה שב ותוהה – עם מפוזר בין האומות , נתון לחסדי שליטים וטוב לבם או לסבל והשפלה , לרדיפות ופוגרומים , שומר על שפתו ויוצר בה יצירות הגות ומחקר וספרות יפה , שירת קודש וחול , האוצרות בחובן כזיכרון מפואר את כל שנכתב ונאמר מאז ספר בראשית . זו השלשלת שלא נותקה על אדמות נכר ובצוק העתים ועברה מאבות לבנים והוסיפה , הגדילה תורה והאדירה . וכבר נאמר שיותר מששמר העם על שפתו , שמרה השפה על העם . הרי ללא העברית לדורותיה לא היתה מתקיימת תחיית העם בארצו . עמוס קינן כתב לפני שנים רבות ש"הכול החל בשיר 'אל הציפור' של ביאליק . " זכורים לטוב בתי הספר העבריים , כרשת "תרבות , " למשל , שהעמידו תלמידים ומורים מן המיטב . אלה , בבואם לארץישראל , נקלטו עד מהרה בחוצות העברית המדוברת . לא פעם עוררו שחוק בקרבנו כאשר אמרו "אני חש בראשי" או "אלונטית ובורית . " בחוצות תל–אביב , שבה גדלתי , שמעת את כל השפות – יידיש ורוסית ופולנית וגרמנית וערבית ומה לא ! – ומתוכן הלכה והבקיעה השפה העברית החיה , המדוברת , כשפת הבנים . והעברית העשירה והתעצמה בססגוניותה האחרת . היא חידשה מעת לעת ניבים ומושגים והשתנתה ללא הרף . היא יצאה מן הספרים והלכה בשדות , ברחובות , בשווקים , היא ניצבה על גבי הפיגומים . היא הרימה קולה באספות העם , צחקה ובכתה בתיאטרון , היתה למילות אהבה בינו לבינה ולהבדיל – לפקודות אש ! כשפתו של עם מתכנס ונוצר החי בארצו , היה עליה ליצור את המילון העברי המתחדש , לקרוא לדברים בשמם , להעניק ולקבוע את רבבות המונחים הנגזרים מההוויה הזאת הנזקקת להם בחיי היומיום , מתחומי המחקר והרפואה עד אחרוני הברגים והקפיצים במוסכים ובסדנאות , ועד כינוי מדויק של כלל אביזרי המקלע או המטוס . וכך הוענקו שמות לשלל הפרחים והחוחים , ללטאות ולכלל העופות הפורחים , ולא נשכחו היתושים והיבחושים , והעלוקות והקרציות והנחשים ... היה על העברית המתח M ה והמתחדשת לבקרים לשאוב ממכמני הישן ולתת רשות דיבור והגדרה לכל המצאה מזדמנת . והעם הדובר עברית קבע מה נקלט והתאזרח ומה נפלט , אין חפץ בו . טקסי היה ל"מונית" אך סוודר נשאר "סוודר . " נתן אלתרמן , בשירו המוקדש לפלמ"ח , כתב : "בשני שרוולים הקשורים לצוואר הסוודר חבקם מעורף . " חיים גורי : נולדתי בתל-אביב , בעיר העברית הראשונה , לא עקרתי את עצמי מארץ אחרת , לא ידעתי את "הכאב של שתי המולדות"
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|