|
|
Page:332
דיוטה עליונה של לשון . ואילו העברית נותרה בקומה עליונה ללא קומות מרתף . ובעברית , גם היום , לאחר כל הגלגולים שעברו עליה , השתמרו צורות פולחניות ומבני יסוד שעיקרם , גם בשימוש היומיומי שאימצנו להם , הוא דתי מיסודו , גם לאחר שח לנ ואולי דווקא משום שחולנו . הלוא אל אלוהים תמיד דיברו בפומבי עברית , כאילו לא הבין יידיש או כאילו היידיש אינה עשויה מעצם טבעה לקשר בין אלוהים לאדם ( משום כך כה מהפכנית ובעלת משמעות רבה היתה פנייתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לאלוהים ביידיש בלשון "גוטיניו . ( " הכותב היום שירים חילוניים בעברית , אחרי המהפכה הגדולה שהתחוללה בלשון , אחרי שנבנו לה מרתפים , מחוסר ברירה , נתקל במבנים מעניינים בשפה . קודם כול מונח לפניו קובץ השיחות עם האלוהים הנפלא ביותר שנכתב מעולם , ספר תהלים . ובתהלים השיחה עם אלוהים היא אכן "כדבר איש אל רעהו . " משורר התהלים מדבר אל אלוהים בלשון נוכח . בעברית הדיבור הוא ישיר , כאילו אתה כותב שיר . המרחק שבין תפילה לשיר בתהלים באמת אינו ניכר . בתרגומים של התנ"ך לשפות זרות הומרה לרוב הפנייה הישירה לפנייה בגוף שלישי או ברבים , לפנייה של כבוד מקסימלי , משום שישירות דקדוקית זו של דיבור כשווה אל שווים נראתה למתרגמים , מתברר , כופרת ולא טבעית . אל אלוהים , ולמרות הריבוי שבעצם השם " אלוהים , " פונים בעברית תמיד בלשון אתה . לכך יש לכל משורר המבקש לכתוב עברית שפת תפילה , שהיא ממילא גם שפת שירה אינטימית , מן המוכן . "ויאמר ה' אל משה : כה תאמר אל בני ישראל , " והמדרש מפרש ומוסיף : "בלשון שאני אומר לך כה תדבר אל בני ישראל . " אבל גם בביטויי היומיום שלה מכילה העברית מושגים דתיים המובנים אל תוך הלשון . בבסיס השפה ישנן הנחות סמנטיות סמויות בדבר האלוהות , הנשמה , הנפש והישארותה לאחר המוות , בדבר הצו האלוהי בהנהגת העולם ובעניין הנצח . איך מחלנים לשון כזו ? למשל , המילה " נפש " היא מושג דתי או לפחות טרנסצנדנטי : " ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה . " ממילא מי שאומר " נפש " מקבל במושלם את הדיכוטומיה בין נפש לגוף , ממילא הוא נמצא אומר שהנפש לאלוהים . אבל דא עקא שה " נפש " בעברית שלנו השתלבה בעשרות ביטויים יומיומיים שאנחנו עושים בהם שימוש בלי לתת את הדעת על הקונוטציות הדתיות שלהם , כמו : " יצאה נפשו , " " שם נפשו בכפו , " " קצה נפשו , " " נפשו קשורה בנפשה , " " ממה נפשך , "? " כל עוד נפשו בו " ו " הלך לנפשו . " והוא הדין במילה " נשמה . " אנו אומרים : " הוציא לו את הנשמה , " " נדנד לו על הנשמה . " בעשותנו שימוש נפוץ בביטויים שגורים אלה , מניה וביה , אנו מניחים , במושלם , את קיום הנשמה . באחד מהשירים שבספרי עם מות , מתוך יראה מהקונטקסט הזה , שיניתי את הביטוי במתכוון : כשאיש אינו שומע את מבקשת את נפשך למות , והיא מסרבת . כלומר : הביטוי "ביקש את נפשו למות" נהפך כאן , בדרך פרדוקסלית , לציור ממשי כאילו האדם באמת מנהל שיחה עם נפשו ומבקש אותה ( או ממנה (? למות , והיא עונה לו ומחציפה פנים . זוהי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם ההשראה הדתית של השפה : לטפל בה באופן אירוני , לחלן אותה באמצעות תהליך של פרדוקסליזציה . דוגמה אחרת , משירי : " אדם שם נפשו בכפו ומביט בה והופכה , " היינו : הצגת הביטוי כאילו באמת שם אדם את נפשו בתוך כף ידו ומסתכל עליה והופכה מצד לצד . אחת הדרכים להיפטר מן האידיומים טעוני המשמעות הדתית של העברית היא אפוא לפרקם למרכיביהם , כמי שמפרק מכונה , ולחבר את איבריהם בצורה אחרת . לעשות בהם שימוש חריג שבאורח פלא עשוי דווקא להשיב להם את כוחם המקורי . והביטוי "עולם , " למשל . בעברית "עולם" הוא מושג נדיר . זהו מושג של מקום : "העולם הבא , " "העולם הזה , " "בעולמנו שלנו" וכו , ' אך הוא גם מושג של זמן : "מעולם , " "לעולם . " קונספציה מטפיזית אדירה בדבר אחדותם – או , בעצם , זהותם – של הזמן והמקום מתומצתת בעברית במילה אחת . אין , כידוע לי , שפה אחרת שבה מוזגו שני מושגי יסוד שונים כל כך זה מזה להוויה כפולה וזהה במילה אחת . כך היה אנדרו מרוול מסוגל , אילו כתב עברית , לכתוב במקום : "Had We but world enough and time " את המשפט : "לו היה לנו די עולם לעולם . " ודוגמה אחרת , אף היא מתוך שיר שלי : אני זוכר באמצע של שדות בעוד בוקר קר להפליא איך נמלא בי המקום . בשפה אחרת היה הנאמר ברור : איש מרגיש שכל הסביבה המיידית הפיזית , כל העולם הנראה , מלאים בו . אבל בעברית כשמשורר כותב "נמלא בו המקום" הרי ממילא הוא יוצא מ"כבודו מלא עולם . " ביטוי כזה הלוא מהדהד היכן שהוא ויש לנצלו או להשתמש בו כדי לנטרלו . ההד הזה אינו מקרי , ואי אפשר שלא לזכור שלמילה "מקום" בעברית יש משמעות כפולה : ועל כן אי אפשר לכתוב בשיר עברי "נמלא בו המקום" מתוך התעלמות ממבנה התשתית המטפיזי – יותר נכון , הדתי – של הביטוי . כי "מקום" בעברית הוא תמיד גם לשון אלוהות . והמדרש אומר : "למה מרנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|