|
|
Page:321
ביאליק שנתיים בגרמניה . שם חידש את הוצאת "דביר , " ושם גם הופיעה מהדורה מהודרת של כל כתביו . ב1924– עלה ביאליק לארץ–ישראל , נשבה בקסמי בניית הארץ וצמיחתה והגיע למסקנה כי ארץ–ישראל היא עתידו של העם היהודי , והיא המקום שבו יצמחו חייו הפיזיים והרוחניים החדשים . הוא נעשה איש ציבור בולט , אך המשיך גם במפעל ה"כינוס , " אסף בעמל רב את שירי רשב"ג , תמך באוניברסיטה העברית הצעירה בירושלים , התמנה להיות אחד מנשיאי "ועד הלשון , " ייסד את כתב העת מאזניים , ערך את האנתולוגיה של סופרי ישראל לשימוש בבתי הספר ועוד . הוא נחשב למשורר העברי הגדול ביותר בתקופת התחייה , ולמשורר הלאומי . הוא היה קרוע שנים רבות בין מורשת הגלות לעולם העברי החדש , להשכלה ולתחייה הלאומית–התרבותית , ויחסו לשניהם היה דו–משמעי . ביאליק סבר שיש בתחייה הלאומית גם סכנה , שכן העם עלול לאבד את חיוניותו , את כוח היצירה שלו – כפי שקרה לדעתו במזרח אירופה בעקבות שוויון הזכויות שניתן ליהודים . לשירתו היה בשעתו תפקיד לאומי עצום . ביאליק כתב פואמות , סיפורים , מסות ומאמרים ותרגם מרוסית את דון קיחוטה של סרוונטס , שבתרגומו נקרא , על סמך ההיגוי הרוסי , דון קישוט , את וילהלם טל של שילר ואת הדיבוק של אנ–סקי . ביאליק כתב גם יידיש , ואף תרגם ליידיש . לביאליק שמור מקום חשוב במיוחד בכל הנוגע לשפה העברית . במכלול יצירתו הענפה החיה את הלשון העברית . המקרא , המשנה , התלמוד , המדרש והאגדה קמים לתחייה לשונית ביצירות ביאליק . מאות מילים , ביטויים וצורות דקדוקיות קמו לתחייה תחת ידיו . ולא זו בלבד , אלא שביאליק השיב לשימוש ביטויים רבים שקפאו ואיבדו את משמעותם המקורית כפי שהיתה בתקופות העתיקות . יתרה מכך , הוא הרבה לחדש מילים , צורות וביטויים . ביאליק איזן בין הצרכים הגדולים של שפה המבקשת להתבטא בכל תחומי החיים ובין העובדה שהוא חשב ששפות הן כעין יצורים אורגניים המתפתחים באורח טבעי ובאטיות . ביאליק גילה רגישות רבה למנגנון הגזירה כחלק מהדקדוק העברי , וסבר שיש צורך ליצור מילים חדשות על פי רוח השפה , ולהימנע משאילת מילים זרות . השיקולים האלה התוו את דרכו בחידוש מילים וביטויים והחייאתם . מילים שהוא גזר , כגון "יבוא" ו"מצלמה , " נוצרו על בסיס מונחים עתיקים ומושרשים בתרבות ( הפועל "בא" והמונח "צלם ( " מתוך הפעלת משקלים בסיסיים של המורפולוגיה העברית . כשנטל ביאליק חירות ליצור ביטוי חדש , הוא נטה להסמיך אותו באורח ברור ומפורש על ביטוי עתיק . כך הוא יצר , למשל , "ימי שימורים" ( על יסוד "ליל שימורים" התנ"כי , ( ובכיוון ההפוך , של כעין 'הסרת משמעות , ' טבע את הביטוי "עין יפה" במובן של עין שיש בה יופי , בניגוד לביטוי המטפורי העתיק " ) לראות בעין יפה . ( " מפעל "הכינוס , " שביאליק היה הדמות הבולטת בו , תרם תרומה מכרעת לשימור יסודות עבריים קדומים שעמדו בסכנה בגלל תהליך ההתרחקות מן המאגר היהודי–העברי העתיק עם התבססות הזהות החילונית , וההתרחקות מן הדת ומן הלימוד המסורתי , שהביאה עמה בורות במקורות . מיזוג העולמות שהתקיים באישיות ובעשייה התרבותית של ביאליק תרם תרומה מכרעת לעיצוב אופייה של הספרות העברית ושל שפתה . ביאליק הפיץ ברחבי העולם היהודי את המסר שלפיו השפה העברית היא הקשר רב הדורות של היהודים עם עברם ההיסטורי , התרבותי והדתי , וגם הציר המרכזי לתחיית תרבותם בעידן המודרני . כפי שארץ–ישראל היא המולדת ההיסטורית וגם הארץ שבה מתקיימת הלכה למעשה התחייה היהודית , כך גם השפה העברית מכילה את שני ההיבטים הללו . מפעלו הלשוני של ביאליק משקף את הכפילות הזאת . שימור מקורות היהדות מצדם הלשוני לצד פרסום ספרים עבריים בנושאי חינוך ומדע מודרני ; הצלת ביטויים וצורות מקראיות ומשנאיות שיצאו מכלל שימוש והפחת משמעויות חדשות לתוכם ; "תרגום" של חומרים מן הקאנון היהודי – מקרא , מדרש ואגדה – לעברית המתהווה והמתחדשת של תקופת התחייה . במסותיו , במאמריו ובנאומיו הרבה ביאליק לעמוד על כך שעושרה ההיסטורי של השפה העברית הוא כלי יצירה ראשון במעלה העומד לרשות כל סופר עברי עכשווי . הוא הראה שהמאגר הטקסטואלי היהודי העתיק הוא תיבת פלאות לשונית וגם תיבת תהודה עצומה . ביאליק עשה רבות – כמו"ל , כעורך , כמוציא לפועל של פרויקטים בתחום הספרות – להפצת היצירה העברית המקורית מכל הדורות . את התחייה היהודית שהתחוללה בימיו ראה בעיקר כתחייה תרבותית , שמתוכה תצמח תחייה מדינית ויתגבש עם חיוני , יוצר ובעל זהות פורייה לדורות . ביאליק סבר שהחינוך העברי הוא הבסיס לחינוך הלאומי . לב לבה של אותה תחייה היה בעיניו השפה העברית .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|